חג הפורים מזמין אותנו אל תוך זירה של טוטאליות רגשית. דפי המגילה מאכלסים גלריה של דמויות קיצוניות, כמעט ארכיטיפיות: מרדכי המייצג את הנאמנות והצדק המוחלט; המן, הנבל שכולו אגו וזעם הרסני; ושתי, המורדת שלא מוכנה למכור את כבודה; ואסתר, הנעה בין שתיקה לבין גבורה שקטה. הפיתוי בפורים הוא להתחפש ל"טוב" או ל"רע", אך ההזדמנות האמיתית היא להכיר בכך שכל הקצוות הללו – המרדנות והצייתנות, החסד והנבזות – דרים בתוכנו בכפיפה אחת. התחפושת היא הגשר המאפשר לנו לצאת לסיור בתוך חלקי העצמי המגוונים שלנו.
הצורך "להתחפש" כדי לגלות אמת עמוקה מהדהד בעוצמה בסיפורו של אודיסאוס. לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים, המלך שב לאיתקה, אך הוא אינו פורץ אל ארמונו בכתר וחרב. בעצת האלה אתנה, הוא עוטה על עצמו דמות של קבצן זקן, בלוי סחבות ומעורר רחמים. הדרמה שבבחירה זו היא עצומה: המלך הגדול והחכם הופך לשקוף, לאדם שסופג עלבונות ולעג בארמונו שלו. מתוך עמדת הקבצן, אודיסאוס זוכה לראות את המציאות העירומה – הוא בוחן את נאמנות עבדיו, מקשיב לשיחות הלב הכמוסות של פנלופה אשתו, ומזהה את ריקבון המוסר של המחזרים. התחפושת לקבצן לא הייתה רק מסתור טקטי; היא הייתה הכרח נפשי. כדי להשיב לעצמו את המלוכה, הוא היה חייב קודם לראות את עולמו מנקודת המבט של החלש והמודר.
את המהלך הנפשי הזה ניתן להבין לעומק דרך משנתו של קארל יונג, שהבחין בין
הפרסונה (Persona) – המסכה החברתית שאנו מציגים לעולם כדי להסתגל ולהרגיש שייכים, לבין
הצל (Shadow) – המחסן התת-מודע של כל אותן תכונות ורגשות שהדחקנו כי לא התאימו לדימוי העצמי שלנו.
בפורים, כשאנחנו מתחפשים לדמות קיצונית, אנחנו נותנים לצל שלנו רשות "לצאת במחול".
כפי שניסח זאת אוסקר ויילד: "אדם הוא הכי פחות עצמו כשהוא מדבר בשם עצמו. תן לו מסיכה, והוא יספר לך את האמת."
המסכה מאפשרת לנו לבטא קולות פנימיים מבלי לחוש איום על זהותנו היומיומית.
בעבודה הביבליותרפית, הכתיבה היא המעבדה שבה מתרחשים חילופי הדמויות הללו. כשאנחנו כותבים מתוך דמות אחרת, אנחנו משאילים לה את גופנו ואת רגשותינו. בקליניקה, למשל, אדם שחווה קושי מול דמות סמכותית עשוי לכתוב מונולוג מפי אותה דמות בדיוק. מתוך המעבר לגוף ראשון ("אני"), הוא מגלה פתאום את המניעים, הפחדים או האנושיות המסתתרת מעבר למראה החיצוני של ה"אויב". זוהי פעולה של הרחבת הנפש: אנחנו מגלים שה"אחר" אינו כה זר לנו כפי שחשבנו.
אני מזמינה אותך להניח לרגע את המציאות המוכרת בצד, ולבחור לעצמך "תחפושת ספרותית". זוהי הזדמנות לכתוב מתוך קול שאינו שלך, לא מתוך צורך לפתור בעיה, אלא מתוך רצון לחקור מרחבים חדשים בתוכך.
1. בחירת הדמות (התחפושת): בחרו דמות שמשהו בה מסקרן אתכם, מעורר חיוך או אפילו קנאה קלה. זו יכולה להיות דמות מהמגילה, מהמיתולוגיה, או אפילו חפץ דומם שיש לו "אופי".
הנה כמה דוגמאות להשראה:
ושתי: כתבו מונולוג על הרגע שבו היא בחרה להגיד "לא" (מתוך תחושת חופש, לא רק מרידה).
הסוס של המלך: איך נראה העולם מגובה האוכף כשעליו רוכב מרדכי בלבוש מלכות?
אסתר (לפני שהפכה למלכה): מה היא לחשה לעצמה מול המראה בבית הנשים?
קבצן באיתקה (אודיסאוס): מה הוא מגלה על האנשים כשהוא מתבונן בהם מלמטה?
2. הכתיבה: כתבו מונולוג קצר בגוף ראשון ("אני"). תנו לדמות לדבר בחופשיות. אל תחשבו על ה"עלילה", אלא על התחושה.
איך הבגדים של הדמות מרגישים על הגוף?
מה הדבר שהיא הכי רוצה להגיד ואף אחד לא שומע?
מה מצחיק אותה? מה משמח אותה?
3. הרחבת היצירתיות: כדי להעמיק את ה"כניסה לנעליים", נסו להוסיף משפט אחד שמתחיל במילים: "מה שאתם לא יודעים עליי, זה שמתחת לתחפושת הזו אני בעצם…"
הכתיבה בתוך דמות היא מעשה של חסד כלפי עצמנו. היא מאפשרת לנו להיות, ולו לרגע אחד, רחבים יותר מההגדרות הרגילות שלנו.
בפורים הזה, אני מאחלת לך להעז ללבוש דמות שתצחיק אותך, שתפתיע אותך, ושדרכה יתאפשר גילוי פיסה חדשה של אור שחיכתה למסכה הנכונה כדי להפציע.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
