יש רגע במסע שבו הקריאה כבר הדהדה, הדרך כבר מסומנת, אבל הרגליים מסרבות לזוז. לא להבהל – זהו שער הסרוב.
הסרוב של ושתי היה חד, נחוש ובלתי מתפשר. היא סירבה להיות חפץ, סירבה למלוכה שלא מאפשרת לה עצמאות. ושתי שילמה מחיר כבד – היא נמחקה מדפי ההיסטוריה של המגילה. הסירוב שלה היה אימפולסיבי, בוער, כזה שלא מותיר מקום למשא ומתן עם המציאות. היא לימדה אותנו שסירוב יכול להיות אקט של חירות, אבל הוא גם עלול להשאיר אותנו מחוץ לממלכה.
אצל אסתר, הסירוב נראה אחרת. היא נקראת להציל את העם אך חוששת. רק לאחר שמרדכי מאיים עליה, היא מגיבה. מתוך מפגש אותנטי עם הפחד היא צמה, המתפללת, רועדת – ולבסוף היא פועלת.
מה דמויות המלכות הללו מלמדות אותנו? שהסירוב הוא מנגנון הגנה טבעי ואנושי בדרך לקיום המשימה שלנו בעולם. בעוד ושתי פעלה מתוך דחף, אסתר אפשרה לעצמה להשתהות. השהייה בתוך הסרוב היא זו שמאפשרת לנו לעבור תהליך של הבשלה לעמוד מול הפחד ולפעול.
בספר שלי, "חוצה ים ומדבר", אני מקדישה שער שלם לסירוב. בתמונה כאן אתן רואות את הקלף מתוך סדרת "קלפי מסע הגיבור": משה ניצב מול הסנה הבוער. רגע אחד הוא אומר "הנני", וברגע הבא – הוא מתווכח. יש לו תירוצים מצוינים: הוא כבד פה, הוא לא ראוי, מי הוא בכלל?
אבל אלוהים לא מוותר לו, הוא פשוט מציע לו עיטוף. הוא נותן לו את אהרון, הוא נותן לו מטה. הוא מבין שהסירוב של משה הוא לא חוסר רצון, אלא תגובה טבעית לבהלה ומסייע לו לעבור אותה..
