אתמול בערב, כאב חד פילח את הראש. רציתי לכתוב ווטסאפ אחרון, "לסגור מטבח" ולענות לחברה. אבל לא יכולתי לעשות כלום, מלבד להיכנס למיטה, עם כרית עיניים שאוטמת אור ולעצור הכל. מתוך השכיבה בדממה במיטה, עלה פיוט. שיר כניעה למצב. כמובן שכאשר התחלתי לשיר אותו, הקטנה ביקשה שאסגור את הדלת.
השהות יחד בבית יש בה משהו נעים לצד הגזמה פראית. אני סביב המטבח, סביב השעון. או בקניות או בבישולים. כולם, כל הזמן – רעבים. מדי פעם מזמינים, בכל שאר הזמן יש להעמיד סירים ולטגן במחבתות. לכל אחד ואחת יש העדפות, ברובן הן הפוכות (למשל קרנבוריות מול טבעונות). באחד הימים מצאתי את עצמי שירות חדרים – מגישה פירות חתוכים ותה למיטה. זאת כשאנחנו מקבלים הנחיות כמו בזמן אירוח חברים בלילות, לא להסתובב בבית עם תחתונים. הבן ששני חברים שישנו אצלו נכנסו איתנו למקלט, אמר לי לא להציע משחקים (כשהצעתי קונטקט – משחק אותיות – במקום פוקר). מה שמאחד אותנו במקלט הוא הליטופים לדוניה.
דוניה, הכלבה המתבגרת שלנו, תמיד פחדה מרעמים, ברקים ומטוסים בגובה נמוך. אבל מאז תחילת המלחמה היא איבדה את זה. כל אזעקה היא נכנסת להיסטריה – רעידות, נשימה כבדה, דפיקה על דלתות, זנב בין הרגליים. פעם ראשונה שנתנו לה כדורי הרגעה. תחת ההשפעה היא מסתובבת כמו זומבי בבית, עם אישונים מורחבים ונשימות רכות. רק ככה היא מסוגלת לישון. וגם אנחנו.
כמי שהשינה שלה עמוקה מאוד, אחרי אזעקה קשה לי לחזור לישון. ברגע שהמָינד מתעורר – המצב אבוד. אני מתחילה לקדוח: יש לי רעיונות, אני רוצה לכתוב, להגיד, להוסיף. בין האזעקות להתראות, לבישולים לעבודה, אני מסיימת להפיק ספר על קורות חייו של אבי. סבב נוסף על ספר פרוזה שכתבתי – שוב נשים, שוב קהילה, שוב אקולוגיה. הגשות – לפרסים ומלגות, עכשיו סיימתי אחת לרזידנסי בגרמניה, המשפחה נתנה את ברכתה.
זה קרה ביום שלפני המלחמה, נסענו לים המלח לחופשה משפחתית שנעצנו מבעוד מועד. בדרך סיפרתי על המלגה הזאת. אבל זה כל הקיץ, הודעתי להם, אז כמובן שלא הגשתי.
לא הבנתי, אמרו הילדים פה אחד, למה לא הגשת?
קיץ שלם לא להיות? נראה לכם? הם לא הבינו על מה אני מדברת, באיזשהו שלב היתה לי הרגשה שהם ממש רוצים שאעוף להם מהחיים. אבל הם הבהירו שמדובר בטירה, בגרמניה ורק לכתוב. את תסיימי טיוטא של ספר שכאן ייקח לך לפחות שלוש שנים להתפנות אליו. מילאתי את הטפסים והגשתי עלילה לספר שהרעיון שלו מתגלגל אצלי כבר כמה שנים, אך כמובן שמפאת החיים עצמם, הכל נדחה, והפעם הייתי צריכה להתיישב ולכתוב את התקציר שלו.
שבת בבוקר בחוף תמר, ים המלח, קמנו לאזעקות. לפחות נתנו לישון, חשבתי לעצמי ומבחינתי אפשר היה להמשיך עם הלו"ז, תכננו לנסוע לקומראן. האיש ארז את תכולת האוהל והודיע שאנחנו זזים הביתה. אחרי ניסיון עיקש שלו להפגיש אותי עם המציאות – הסכמתי להיכנס לרכב. היה קשה לעמוד מול הטיעון – בא לך להישאר עכשיו שבועיים בים המלח? באמת הבאתי רק ספר אחד.
הספריה נפתחה רק אחרי שבוע. ביקשתי מהספרנית שאני מתייעצת איתה בכל דבר ועניין, לתת לי ספר על מסעות, רחוק מכאן. אז אני קוראת את "מאגם הרקיע" של ויקראם סת, רומן על מסע של בחור הודי בטרמפים מסין לטיבט. כל כך נעים לקרוא על בעיות של אחרים וגם ללמוד מהם לקבל את המציאות כפי שהיא. הוא תקוע במעבר דרכים מוצף בדרכו ללהסה ונקלע לאחוות נהגי משאיות. הוא לחוץ להגיע לטיסה אבל עבורם זו דרך חיים, הם לא ממהרים לשום מקום.
התרנגולות שלנו גם לא ממהרות לשום מקום. כבר שבוע הן לא מטילות. ידוע שחורף. ידוע שתרנגולות בתנאים סבירים שאינם כלובי סוללה מטילות 60 ביצים בשנה. ובכל זאת, אף לא אחת? אולי גם הן בחרדה מהמצב ולכן לא מתפקדות? באחת הגיחות שלי לתת להן שאריות אוכל ממשולש הכיור במטבח, אני רואה שאחת מהן יוצאת ממחבוא. אני עוקבת אחריה ומגלה מצבור ביצים מטורף. הן העבירו את תא ההטלה מהלול לחצר. זה היה גילוי!
היום גם יהיה גילוי. אעביר סדנת כתיבה לנפש באנגלית לסטודנטים זרים שמתארחים באוניברסיטת בר אילן. מנסים לעזור להם להתמודד עם החוויה שנקלעו אליה בעל כורכם. העברתי השבוע עוד סדנאות, לקבוצות טיפוליות וגם סדנאות ביבליותרפיה שהזנקתי לטובת התקופה, לקהילת הכתיבה שלי, ללא תשלום. מאה נשים הגיעו להרגיש מקום בטוח לעצמן בעזרת הכתיבה, בתוך הסערה. זה היה מלבב. גם מי שנכנסו מיואשות – הצליחו להיזכר בכוחותיהן. מישהי שממש בהתחלה חלקה מצב רפואי שהתגלה אצלה ופרקה בבכי. אחרת אמרה שזו פעם ראשונה שהיא שאלה את עצמה מה שלומה. כשדמיינו מקום בטוח מישהי כתבה על ספרייה. והיתה אחת שאמרה שהיא יורדת למקלט עם מחברת ובזמן שכולם בחדשות, מחכים להודעת שחרור, היא כותבת.
שני קורסי הביבליותרפיה עברו לזום, זה אומר שאני שש שעות מול מחשב, כמעט ברצף. זנחתי את הסילבוס, את התיאוריות, את הלימוד והנחתי מפגש שכולו יצירתיות, משחקיות וחדוות הכתיבה – הדגמתי הלכה למעשה כיצד הביבליותרפיה מהווה עוגן. היה טוב לראות את הסטודנטיות. כשערכתי בתחילת המפגש סבב "דופק", גם מי שהתחילה בלהגיד שהיא בסדר, המתח הורגש. ויש גם את מי שלא בסדר, מכל מיני סיבות, חסר? אנחנו נושאים את התקופה בחוסר אונים זמן רב. זה מתיש. עבור אנשי מקצוע בתחום הטיפול, החינוך, האמנות – הדאגה היא מהשברים שהמלחמה תותיר אחריה. לא נצחונות להתהדר בהם, אלא פצעים עמוקים, אי אמון ומצוקות מתרָבות.
אז אתמול בערב היתה נקודת שבירה. כי למרות שרציתי לבדוק מה המצב של שתי סטודנטיות, ויש מישהי שאני מלווה בתהליך כתיבת סיפור חיים ששאלה אותי משהו בבוקר ולא הספקתי לחזור אליה. והייתי צריכה לקבוע עם מטופלת שרצתה לעבור לזום במקום להגיע לקליניקה. נכנסתי למיטה ולא יכולתי לזוז. שתית? שאל אותי הבן. כי זה מה שאני תמיד שואלת אותם כשהם מסוחררים. פאק, פתאום אני קולטת שכמעט לא שתיתי. הפעם אני מבקשת ממנו שיגיש לי למיטה בקבוק מים. כשאני מתהפכת מצד לצד שואל אותי האיש – תיקחי כדור? לא, אני עונה לו, אני רוצה להרגיש את כאב הראש הזה טוב, כדי לזכור. אני שוכבת ונכנעת.
בבוקר אני בחוץ עם החתולים – יצורים ללמוד מהם השהייה. מתחרדנת בשמש, שרה את השיר שעלה, תודה לשי בן צור על המילים המבורכות. היתה אזעקה באמצע הלילה ושוב התקשתי לחזור לישון, אבל נזכרתי שתוך כדי הודיתי לגוף הזה שיודע לעשות את מה שאני לא מסוגלת – לעצור אותי. אחר כך קבעתי עם חברה – עוד עוגן חשוב שאני נוהגת לטפח. קפה אחד ביום בחוץ עם שאיפת הפריחה המרהיבה של התקופה לריאות. מפגשים עם משפחה, חברים. טלפון להורים שבעשור התשיעי לחייהם נאלצים לרדת כל אזעקה לחדר המדרגות.
אז כל מה שדורש אותי יחכה, שאני קצת אתאושש. עכשיו אני באמנות החזקת הגם וגם – טיפול לצד יצירה. חוויה לצד התבוננות. רגעי אפיסת כוחות למול כתיבה משתוללת. פרקטיקה מציאותית לצד מעוף למחזות רחוקים. בטח תכף יהיה מזה פרק לפודקאסט.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
