כנס הביבליותרפיה על מחסום כתיבה

נוכחותה של בתי לידי ממתנת אותי, היא מביטה בי עכשיו מתמודדת עם מחסום. אמנם לא מחסום כתיבה – נושא הכנס, אלא מחסום עמוק יותר: קבלת המציאות כפי שהיא. אני מתמסרת. מה עוד יש לי לעשות? ואז, דווקא מתוך כך שאיני מפנה את האנרגיה למרירות או בהלה, עולה רעיון. אני מתקשרת לחבר וקולגה, ד"ר אליף פראנש, בבוקר התכתבנו בנוגע למשהו אחר בכלל ואני יודעת שהוא באורנים. אני חולקת איתו את המצב שנקלעתי אליו ומבקשת ממנו להגיע לאולם הכנס ולפצוח בכמה מילים עד שאגיע. הוא מזיז התחייבות קודמת ומתייצב. אליף הוא משורר, פילוסוף ואמן בהוראה, יודע ללהטט עם מילים ובין שפות. אנחנו מדסקסים על הנושא וכשהוויז מותח את גבולות שפיותי, אני מנסה את מזלי – בודקת אם הוא יכול להנחות שיעור, לפתוח זום שאשמע אותו ואת הקהל. עולים כמה רעיונות לטקסטים ואנחנו בוחרים במחמוד דארוויש ושירו "אפקט הפרפר", הוא יקרא אותו בעברית ובערבית וישוחח דרכו על מחסומי כתיבה, שפה, תרבות.

שלושה קילומטרים מעולם לא היו ארוכים כל כך. בתי צופה בי מנהלת את העניינים מרחוק בשתיקה, היא כבר מזמן כיבתה את הספוטיפיי. כשאנחנו חולפות על פני מקור הפקק – מספר נשים חרדיות שעומדות באמצע הכביש וכמה שוטרים עומדים לידן באוזלת יד קיצונית – אני יכולה לכעוס, אך בוחרת שלא. מבטי מצטלב עם אחת מהן שאוחזת ילד קטן בידיה, אישה לאישה. אחר כך מבטה מופנה שוב לשוטר שעומד על הכביש ולא עושה דבר. חולפת על פני צומת מגידו אני מזכירה לעצמי לנסוע בזהירות, תאונה לא תעזור עכשיו. בחמש, שעה איחור, אני מגיעה לאורנים.

אליף מדבר, הקהל קשוב ומשתתף, אני תופסת את המיקרופון ואומרת להם שלא משנה מה מתרחש בחיים, הדבר הכי חשוב שיקרה לך – זו חברות טובה. אני מודה לו על כך שעזב את הכל והנחה באלתור הרצאה שלמה. אנחנו מוציאים את כולם להפסקה. אחרי שלוש שעות על הכביש גם אני זקוקה לרגע של איפוס לפני שנצלול. בינתיים מגיעה אורחת הכבוד שלנו מותשת גם היא מהדרך, נכונה להרביץ בנו תורה. אני כל כך שמחה לראות סטודנטיות משמונה שנות ריכוז התוכנית, כמו ד"ש ממסע שעברנו יחד.