מופע ביבליותרפי מרהיב של ז'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שהביבליותרפיה הצילה את חייה, בארבעה שלבים. הראשון כילדה – כאשר האם המאמצת שלה רדתה בה באמצעות ישו, היא ברחה אל הספרייה. השני – כשהיא הופכת סופרת מפורסמת. השלישי – כשהיא עוברת התמוטטות ויוצאת לכתוב על השדים שבתוכה. הרביעי- כתיבת הממואר, בו היא מספרת את כל אלה.
בילדות – אנחנו עדים לספרות כמפיגת בדידות, כמייצרת עולם חדש מקביל לכמוה אליו, כמעניקה כוחות לשרוד תופת פנימית. ויטרסון נמסרה לאימוץ בגיל שישה שבועות ותחושת הדחייה רודפת אותה. הוריה היו מעיירת הפועלים אקרינגטון. כשמצאו את ישו יצאו מאבדון פרטי משל עצמם, אל מערכת אמונות מסואבות שאימללו בעיקר את אמא שלה, ודרכה גם אותה עצמה. המפלט שלה היה בקריאת ספרים שהעניקו השראה, הצצה אל עולמות אחרים, הזדהות עם גיבורים אומללים כמוה אם לא יותר.
"התינוק מתפוצץ אל תוך עולם לא ידוע שאפשר להתוודע אליו רק דרך סיפור כלשהו – כך כמובן חיים כולנו, זה הנרטיב של חיינו, אבל אימוץ מצניח אותך אל סיפור אחר שכבר התחיל. כמו לקרוא ספר שהעמודים הראשונים חסרים בו. כמו להגיע להצגה אחרי שהמסך עולה. ההרגשה שמשהו חסר לא מרפה ממך לעולם – ולא יכולה להרפות, ולא צריכה להרפות. כי משהו באמת חסר.
זה כשלעצמו לאו דווקא שלילי. הדבר החסר, העבר החסר, יכול להיות פתח, לא רק חלל ריק. הוא יכול להיות כניסה ולא רק יציאה. זהו שריר מאובן, חותם של חיים אחרים, וגם אם החיים האלה לא יהיו שלך לעולם, אצבעותייך מתחקות אחר המקום שבו הם היו עשויים להיות ואצבעותייך לומדות מין כתב ברייל.
יש כאן סימנים, בולטים כמו צלקות. קראי אותם. קראי את הפצע. כצבי אותם חדש. כתבי מחדש את הפצע.
לכן אני סופרת – אינני אומרת "החלטתי" להיות, או "נעשיתי" סופרת. זה לא היה מעשה רצוני ואפילו לא בחירה מודעת. כדי לא להילכד ברשת הצפופה של סיפורה של גברת ויטרסון, הייתי חייבת להיות מסוגלת לספר סיפור משלי. החיים הם תערבות של מציאות ובדיון. והם תמיד סיפור כיסוי. כתבתי לי דרך החוצה." עמ' 13
בשלב השני – התבגרות – היא מגלה את משיכתה לנשים ובורחת מהבית. היא בורחת מהאם, מישו, מנסיבות החיים, אל אוקספורד, אל האנגלית, אל התרבות. היא יוצאת מהעילגות ומעיירת הפועלים, אל העולם הגדול שמציע הידע ושם היא מביאה עצמה לידי ביטוי, מתחבאת מאחורי עלילה. ספרה הראשון "תפוזים… הופך לסדרת טלוויזיה. היא מוציאה עוד ספרים, מתוודעת לפמיניזם, נקשרת במערכות יחסים.
אבל העבר לא מרפה, הוא רק מחכה לרגע של שקט כדי לפרוץ. בעקבות פרידה מבת זוג היא משחזרת את חוסר האונים שהרגישה בביתה, אולי אף כתינוקת. היא מלאת זעם ואז ייאוש. היא עוברת התמוטטות פסיכוטית. היא מנסה להתאבד ושומעת קול, מתוך הבשורה על פי יוחנן "עליכם לשוב ולהיוולד". ומתיישבת לכתוב. זהו השלב השלישי.
"בו בלילה כתבתי את הסיפור – עד חמש בבוקר, ואחר כך ישנתי וישנתי, כמעט עשרים וארבע שעות. הסיפור התפרסם בטיימס. בערב חג המולד שלחה לי אישה נחמדה מאוד מכתב בדואר אלקטרוני ובו כתבה שהיא בכתה כשקראה את הסיפור ובתה הקטנה צחקה ובכתה, והאם אסכים שההוצאה שלה תוסיף לסיפור איורים ותוציא אותו לאור?
וכך היה.
וזאת לא היתה הפעם האחרונה שספרים הצילו אותי. אם השירה הייתה חבל, הספרים עצמם היו רפסודות. ברגע הרופף ביותר שלי טיפסתי על ספר, והספרים נשאו אותי מעל משברי הרגש שהותירו אותי רטובה עד לשד עצמותי ומרוסקת.
רגש. לא רציתי להרגיש." עמ' 150
ויש עוד משהו שמציל אותה – נדיבותן של נשים באמצע הדרך. גברת רטרלו המורה שלה לספרות שמעניקה לה חדר ועוזרת לה להירשם לאוניברסיטה. סילביה ויטמן, בעלת החנות "שייקספיר וחברים" בפריז שמספקת לה חדר משלה ומטפלת בה. רייה, עובדת סוציאלית שעזרה לה לפתוח את תיק האימוץ. סוזי בת הזוג שלה בשנים האחרונות. אפילו על האם המאמצת, שמעולם לא קראה לה אמא, אלא גב' ויטרסון, היא אומרת בסוף משפט מפוייס, שהיא נתנה לה מה שהיא יכלה, וזה הרבה.
"כל חיי חזרתי על דפוסים של דחייה… לא ידעתי איך לאהוב. לו יכולתי להתמודד עם העובדה הפשוטה הזאת על עצמי, ועם הסבירות שלמישהו עם הסיפור שלי (הסיפורים שלי, האמיתיים והמומצאים גם יחד) יהיו בעיות גדולות באהבה, אז, אז מה?
תשמעו, אנחנו בני אדם. תשמעו, אנחנו נוטים לאהוב. האהבה קיימת, אבל צריך ללמד אותנו איך. אנחנו רוצים להזדקף ולאהוב, אנחנו רוצים ללכת, אבל מישהו צריך לתת לנו יד ולייצב אותנו קצת, ולהנחות אותנו קצת, ולהרים אותנו כשאנחנו נופלים.
תשמעו, אנחנו נופלים. האהבה קיימת אבל צריך ללמוד אותה – ואת הצורות ואת האפשרויות שלה. לימדתי את עצמי לעמוד על הרגליים, אבל לא יכולתי ללמד את עצמי לאהוב.
יש לנו יכולת לפתח שפה. יש לנו יעולת לאהוב. אנחנו זקוקים לאחרים כדי להפעיל את היכולות הללו.
בכתיבה שלי מצאתי דרך לדבר על אהבה – וזה היה אמיתי. לא מצאתי דרך לאהוב. וזה התחיל להשתנות". עמ' 168-9
הסיפור מסובך, מורכב מרבדים, לאביה היא קוראת אבא, שומרת על שם המשפחה, נוסעת לבקר אותו. האם המאמצת, כמו הרבה אימהות, היא מושא ההשלכה העיקרי של התפרקות הנפש. הספר שזור באזכורים של דמויות ספרותיות, עלילות, סופרים ומשוררות.
בשלב הרביעי היא חושפת את הסיפור כולו, את המעבר מלהתנתק ולזעום, ללהרגיש את החלקים בה שמאיימים להטביע. את פתיחת תיק האימוץ. היא מוסרת בשתי ידיים את המעבר שלה דרך הכאב, ראשית עבור להירפא ולבסוף כדי שאנחנו נסכים להיישיר אליו מבט בעצמנו. זהו הקורבן של האמנות והוא מעשה שמתחיל בנו ומסיים באלטרואיזם שאין שני לו.
למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית / ג'נט ויטרסון, הוצאת מודן וחרגול, 2017
יש תקופות שבהן אנחנו שורדים בזכות משהו. לפעמים זו הייתה מילה שקראנו בזמן הנכון. לפעמים אדם שהאמין בנו רגע לפני שוויתרנו על עצמנו. לפעמים מקום, כלב, מוזיקה, הליכה, עבודה, תפילה, הומור, טיפול, או ספר. היזכרי בחוויה בה הרגשת שמשהו מציל אותך. איפה היית באותה תקופה? ממה הוא הציל אותך? מה השתנה בעקבות המפגש הזה?
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
