השיקום של אבי – התפרסם במוסף הארץ

 לצדו במכון שתי נשים שהוא כבר הספיק להחליף איתן חוויות. אחת ילידת תימן מבוגרת ממנו, מדוושת באופני כושר בישיבה; השנייה ילידת רוסיה, מועכת כדור גומי בין כפות ידיה הרועדות. ניכר שגם הן היו נשים עצמאיות, בעלות יכולות תפקוד גבוהות לגילן – עד לאותו שבריר שנייה של אובדן שיווי משקל. הן לבושות כמו שהן בדרך לחתונה, ציפורניהן משוחות בלק. יש להן תעצומות נפש נשיות שחפות מכל רחמים עצמיים. התימנייה מפצירה באבי שידחוף עוד קצת, מעודדת אותו במילים חמות, וחולקת איתו שגם לה עכשיו קשה.

על לוח המודעות בכניסה למעלית מתנוססים שלטים עם מספרי טלפון לפנייה במקרה של התעמרות בחוסים, זמני כניסת שבת ובקשה מודגשת לא להכניס אוכל מבחוץ. אך הצוות עצמו מספר סיפור אחר. מהפיזיותרפיסטים, דרך האחיות והאחים ועד לכוח העזר – מטפלים מהפיליפינים ומאוקראינה, מהודו ומכפר קרע, כולם מתנקזים אל המרכז הסיעודי בבני ברק כדי לטפל בקשישים יהודים. נדמה שליהודים עצמם אין כוח לסעוד את זקניהם, אז הם מעבירים את מלאכת החמלה למיקור חוץ.

"היינו בברזיל", אומר אבי לברזילאית מכוח העזר שאחי ואני מדברים איתה על הגיחות שלנו לריו דה ז'ניירו אחרי הצבא. "אתה היית?" היא מתפלאת בעברית צחה. אחי ואני מחליפים מבטים, תוהים כיצד יענה לה, הרי הוא לא עזב את גבולות הארץ מעולם. "היינו בברזיל, במאצ'ו פיצ'ו, בהודו", הוא מצביע בגאווה, "בכל העולם הייתי דרך הילדים שלי. הם סיפרו לי הכל, זה אותו דבר".
בחדר האוכל אבי פוגש תת-אלוף בדימוס שפיקד על אוגדה בסיני, ולצדו מהנדס ערים לשעבר ומנהל מפעל שהעסיק מאות פועלים. הם יושבים ומספרים זה לזה על מי שהיו פעם. לא נותר כמעט זכר לכוח שהחזיקו בידיהם, לאנשים שהניעו. חלקם עריריים, אחרים זוכים לזרם בלתי פוסק של נכדים המותירים אחריהם שובל של רעש וחיות, ויש כאלה שרק רעייתם יושבת לצדם.

התימנייה והרוסייה חולקות תמונות של נכדים וסיפורים עסיסיים על ילדים, כלות וחתנים. זו הפעם השנייה שאני רואה אותן מתפקעות מצחוק ליד השולחן. האוכל טעים, מגוון, מוגש בשפע. אנשי הצוות עוברים בין המטופלים, מאכילים בסבלנות את מי שידיו כבר אינן נשמעות לו. דיאטנית עוברת ובודקת את התפריט מול כל אחד מהדיירים, מתאימה אותו למדדים הרפואיים. אשת צוות אחרת מוודאת שהם מצליחים לבלוע. עד לא מזמן הם אכלו מתי שרצו. עכשיו, בשעה היעודה, הם מובלים – רובם בכיסאות גלגלים – אל ארוחות קצובות. בהמתנה לאוכל הם משחקים שש-בש ואבי חוזר על בדיחה קבועה – הוא ינצח כשהוא משחק עם אצבע אחת. בין ערבול הקוביות הם מתרפקים על קרבות ועל תהילות שאבדו.

כשהבנות שלי בדרך לביקור אני מחפשת עבורן מקום קרוב לאכול צהריים. הן לוקחות את סבתא לפלאפל במרחק חמש דקות הליכה מהמרכז הסיעודי. אחר כך יספרו שחוקי התנועה לא חלים על האזור ושבקושי הגיעו ליעד. בני ברק היא מדינה אחרת. הפלאפל נמסר מתוך חור בקיר, חדרון קטן ומוזנח שהגיחו ממנו ארבע ידיים ומילאו פיתות בצ'יפס. בתור המגובב בשמש חיכו חרדים וחרדיות, ילדים ומבוגרים, שבהו בעניין בסבתא ובנכדותיה, לבושות גופיות ומכנסיים קצרים. זקן שעמד מאחור הביט בנכדות בעין טובה ובירך את אמי.

באחד הימים, בשש בבוקר, אבי מתקשר לאמי בחרדה. הוא מצלצל בפעמון שליד מיטתו, ואיש לא בא לסייע לו. מאוחר יותר באותו יום אני ניגשת לדלפק האחיות ומבקשת לדבר עם אחראי המשמרת, שמשוחח עם הצוות בעברית ובערבית לסירוגין. הוא מקשיב, קודם כל מקשיב. אחר כך ניגש אל אבי, מדבר איתו בגובה העיניים, מסביר לו את הלחץ של משמרת הבוקר ומציע לו לבחור בין שתי אפשרויות לגבי הטיפול בו. "יסלמו אידיכ" (תבורכנה ידיך), אומר אבי למנהל, שלוחץ את ידו בכבוד.

אלה מילים שאבי דולה מחיים אחרים, רחוקים, הימים שבהם היה הבעלים של בית קפה במרכז תל אביב. ארבעים שנה עבד מול ספקים, שירת אנשים וניהל צוות. "יהודים לא אוהבים לעבוד", הוא היה אומר אז. רוב עובדיו היו ערבים. בתקופת האינתיפאדה הוא היה נוסע בסוף משמרת להחזיר אותם למחסומים. הם היו מגיעים כאורחים לאירועים המשפחתיים שלנו. אבי היה מתארח בבתיהם בכפרים.

בן זוגי יאיר מגיע לביקור. במקצועו הוא מלווה רוחני בבית חולים, משוחח עם מאושפזים ובני משפחותיהם על סוף החיים. הוא גם יודע להאזין ברוך. אבי חולק איתו את החולשה שהוא חש באחת. את הקושי שבמעבר מתפקוד לנכות. "הייתי סוס", הוא מבכה את הנפילה, "עכשיו אני סמרטוט".

אמי מספרת לי שהיא לא יודעת להיכן נעלמות הגופיות. כל יום היא מביאה גופייה חדשה ומבקשת שישמרו אותה בצד ולא יכבסו אותה. למחרת היא מגיעה והגופייה איננה. כשהם משתחררים אמי מרוקנת את המגירות ובאחת מהן מפציע הר הגופיות האבודות. הם אכן שמרו אותן בצד, אך לא אמרו דבר. אולי זה העומס, אולי התקשו לתקשר איתה. "זה מגדל בבל פה", פוסקת אמי, "אף אחד כאן לא באמת מבין את השפה של השני, ובכל זאת, איכשהו, כולם מסתדרים".

פעם אחת אבי הצביע על מישהו ולחש לי – "זה, שונא אותנו". "איך הגעת?" שאלתי, למרות שאני יודעת שאבי חד כתער בהתמצאות במצבים חברתיים. "הוא מתעכב בכוונה, גם כשהוא יודע שלאנשים לא נוח, כואב", אבי אומר בצער. אני רואה שהמטפל חמור סבר ומבינה את הקושי לשאת את העבודה השוחקת כאן. ומה היה במלחמה? האם הטלוויזיות שידרו מהנעשה בעזה בזמן שהצוות הערבי החליף לקשישים מצעים וחיתולים? ואולי הזרות דווקא מסייעת ומאפשרת להם לנקות, לרחוץ, לסעוד?

לילה במרכז הסיעודי: נחירות מחדרים סמוכים, קריאות עמומות לעזרה, שיחות חרישיות בערבית. אמי מדווחת שיש גם קשישים שמתנהגים מאוד לא יפה למי שמטפלים בהם – מתעצבנים, צועקים, אפילו מקללים. המצב הרגיש של אלה ושל אלה מגלה את יחסי הכוחות השבריריים. אפשר לדבר עד מחר על שאלת צירוף רע"ם לממשלה, אבל למעשה החברה הערבית יכולה להשבית את ענף הסיעוד לחצי יום וכל המדינה נופלת.

מי שיכול יוצא שבת. בשישי בצהריים המרכז "ננעל" בתוך העיר המבוצרת. אין יוצא ואין בא. מחסום לכלי רכב מסבך את הדרך של אמי להגיע ולחזור. בשבוע של תשעה באב המרכז נגיש עוד פחות. בשישי שאחרי, הוריי יושבים בלובי ומישהו זורק לחלל: "רחל, למה אתם לא הולכים הביתה?" וזהו. אבי נדלק.
"אני חוזר הביתה", הוא קובע ונימה של גאולה מתגנבת לקולו. אמי נלחצת. הבית לא ערוך למצבו, אך האופציה להשתחרר מחדדת את חושיו. הוא מוביל את עצמו בכיסא הגלגלים לדלפק האחיות, מתרומם על שתי רגליו ברוח קרב, ופוסק: "הלילה אני ישן במיטה שלי". בזמן שאמא שלי איתנו בטלפון, חוששת וחסרת אונים, הצוות קשוב לרצונו ומשתף עמו פעולה. מישהו יורד לפתוח את המחסן כדי להשאיל לו הליכון. מישהי מסדרת את הכדורים שייקח הביתה ואחר כך מכינה טופס שחרור לחתימה.

על מפתן הבית פניו זורחות. בשישי בערב אנחנו מתכנסים לארוחה. אבי יושב בסלון בבגדיו שלו ומשחזר בעיניים נוצצות את נתיב ההימלטות. בראשון בבוקר הוא מודיע לנו שהספיק לו השיקום. הפעם אנחנו לא מתווכחים. כל כך הרבה אובדנים הוא חווה בתקופה האחרונה – על שליטה, תנועה, כישורים – שאנחנו מניחים לו. עוד באותו יום שיפוצניק מסיר את דלת המקלחון בבית, מקבע מוטות אחיזה בשירותים.

"אי אפשר ללכת בלי להגיד שלום", אמי קובעת והוריי נוסעים למרכז הסיעודי. הם הולכים למכון הפיזיותרפיה, ניגשים לדלפק האחיות, עוברים בין הדיירים וכוח העזר, מחלקים חפיסות שוקולד ומילים טובות. כולם נפרדים מאמי ומאבי בחיבוקים ובנשיקות.

איור : דפנה ברזילי

לכתבה במוסף הארץ