הייתי בכיתה ו' כשאמא רשמה אותי לסדנת כתיבה בספריית בית אריאלה. זה היה מהפכני מכמה טעמים.
ראשית, מדובר בעידן אחר, טרם התקופה שבה סדנאות כתיבה צצו בכל עיירה נידחת כפטריות אחרי הגשם. סדנת כתיבה היתה דבר מוזר עד נדיר, בעיקר לבני נוער.
שנית, לצאת מגבעתיים באוטובוס לבד לתל אביב בגיל 12 היה דבר חריג. לא היה מוב איט ולא רב קו. אמא חששה שאסע לבד והציעה לי לבדוק אם אחת מחברותיי מעוניינת להצטרף. מלכת הכיתה אהבה גם היא לכתוב והיינו חברות. להפתעתי היא הסכימה ונסענו יחד.
אני לא זוכרת דבר מהסדנא של הסופרת דורית אורגד, רק שהדרך היתה מרגשת במיוחד. כי לחברתי היה קראש על סי היימן ובתקופה בלי עזרים רשתיים יצאנו לחיפוש הבית שלה ברחבי תל אביב עם מפות ופתקים. יום אחד גם מצאנו ודפקנו בדלת. סיפרתי על כך בהשקת ספרי הראשון – מסיבת יורה.
אבל מה שהיה חריג יותר בכל הסיפור הוא שאמא, בתוך מתחים שבהם היתה שרויה במשפחה, בעבודה, בבית, הרימה רגע ראש מעל המים וזיהתה את הכישרון שלי.
שירים שהלחנתי זכו במקומות ראשונים בפסטיבלים בצופים, מורות הצביעו על היצירתיות שלי ומידי פעם פרסמתי בעיתונים, אבל לא ידעתי אז מה זה אומר ללוש את הכישרון.
אמא הקדימה אותי בצעד וידעה, בלי שאף אחד לימד אותה, מתוך כוח אינטואטיבי שנשאר זקוף, מתוך נאמנות נשית משפחתית (אולי כי אביה היה צייר שכישרונו נקבר תחת אילוצים), שכישרון – יש לטפח.
ראיתי אותה במהלך החיים יותר מגיבה ופחות יוזמת. הבית שלנו היה פשוט וארצי, שיח אמנותי היה זר לשפה המשפחתית, לא היתה לה דוגמא ולא מודל להתחקות אחריו. את עצמה היא לא ראתה. אבל במקרה של הרישום לסדנת הכתיבה, היא יצאה מגדרה והפעילה אותי כדי להתוות לי דרך. מתוך אמונה בי ובאפשרות להעניק צוהר לנטיית הנשמה. תשתית האמונה הזאת, מהווה גב עבורי לאורך כל דרכי היצירתית.
בלב כולנו מתבססת המשאלה שיראו אותנו. זוהי תחושה חמקמקה, בחיים בכלל וכילדים בפרט. שנים הסתובבתי בתחושה שלא ראו אותי. עם הזמן ועבודה פנימית מול סיפור החיים – גיליתי אוצרות. אפילו העבר השתנה.
ביום הולדתה התכנסנו לערב "סיפורי סבתא". אכלנו, שרנו ,שיחקנו חבילה עוברת וכל בני המשפחה סיפרו חוויות משמעותיות שהיו לנו איתה. עכשיו אני מוקירה את הרגע האחד שבו מישהי טרחה להוריד את הרעשים סביב כדי להקשיב לקול עמום. זוהי תחושה מרפאה.
כשאמא שלך היא זו שפינתה הכל ונעצה בך מבט – זכית.