לאורך ההיסטוריה רוב מי שפרסמו יצירות מופת היו גברים. הם נכנסו לחדר, סגרו את הדלת וכתבו. הם יצאו רק לאכול צהריים, עם הילדים, אם היו. האישה שלהם הגישה את הארוחה שהכינה ולפעמים יצאה לעבוד, לא כדי להגשים את ייעודה בחיים.
לפעמים, לצד הכתיבה, הסופרים או ההוגים האלה השתגעו, או התמכרו לסמים, או חיו בבדידות.
אני רוצה לכתוב, להעלות את הרעיונות שנוחתים לפתחי כגשם ברכה כשאני בריאה, בלי לזנוח את מעגלי החיים. להוציא יצירות וגם לחיות. בלי להקריב בתמורה את משפחתי, את גופי, את נשמתי.
אני לא מעוניינת לשבור את העולם כדי לכתוב. אני אוהבת גם לטפל באנשים, להרצות, להנחות. לבלות עם המשפחה, לשהות עם חברותיי, לנוח. אני מבקשת להשתמש נכון בזמן ולתעדף.
האם יש מקום בו אפשר ליצור תוך שאני שומרת על היחסים, בכבוד? לא יודעת. אני בוראת אותו ברגע זה ממש.
הרבה נשים מוכשרות לא יוצרות. כי אמא, כי אבא, כי לא הבשילו התנאים, כי אמרו להן מילה, או לא מחאו להן כפיים. רובן לא סוגרות דלת. רובן לא יודעות שיש דלת. אני מבינה אותן, הייתי שם. חוששת, ממתינה שמשהו יקרה, שמישהו יאשר אותי. אלוהים, למה חיכיתי?
הפעם החלטתי לוותר על מפגש עם השבט, כדי לצאת לריטריט כתיבה. אני שומרת על כלב מתוק בבית מקסים בצפון, ועוברת עריכה ראשונה עם ספר הפרוזה הבא שלי. גם הוא על נשיות, על קהילות, על יחסי אדם ואדמה.
כתיבה היא עבודה. לא קשה, לא סבל, אבל בהחלט התמסרות. חיבור למרכז קדום ושופע של בריאה שעובר דרכי.
אני כותבת ברוח הנשים הגדולות שפינו זמן ויצרו. למען הדורות הבאים וכדי שהילדים שלי יקראו עוד יצירות מופת של נשים.
ריטריט חול המועד סוכות – לא אנסח פוסטים, לא אקבל בקליניקה, לא ארצה, לא אקליט פרק בפודקאסט, לא אלמד. עצרתי עבודה, יצאתי מהבית, סגרתי דלת.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
