מה לצחוק עכשיו?
כבר שנים שאני מבקשת מחברות לא לקנות לי מתנות ליום הולדת, כי אני, מה אני צריכה? להיות איתן. מאז יום הולדת חמישים, כל כמה שבועות אני במפגש עם חברה. הן בוחרות, לפעמים מתייעצות, אנחנו נועצות ביומן וכך יש לי זמן איכות מרוכז בטבע, בהופעה או בסדנא, עם אהובות לבי.
אחרי שחר חסון אני עוקבת כמעט שלושה עשורים, עוד מאז שהוא הופיע מול עשרים איש בכיסאות פלסטיק לבנים במתנ"ס ברמת גן. רצינו לצחוק כי כמה אפשר לגרד את התחתית? כמו שאני בוחרת את בעלי המקצוע הטובים ביותר לכל תחום של הנפש, אני הולכת לשחר חסון כי הוא הרוקסטאר של הסטנד אפ, וירטואוז האלתור, אמן. לשמוע אותו שוב ושוב עושה קטעים על אמא שלו ואבא שלו וסבתא שלו, עם המון חמלה. לראות אותו מעלה אנשים לבמה ושר להם בהשתוללות. להקשיב לו מדבר על הילד השבור שהיה ועל הגשמת חלומות. זה עושה לי את זה.
אבל עכשיו, איך לצחוק? חשופה לכל כך הרבה סבל, מאיפה יכול לנבוע צחוק?
מהחלטה לשמוח. לא כי מוכרחים, אלא מתוך בחירה. כי אם בגלל המפגש עם סבל אני קמלה, זו בעיה.
פעם חשבתי שכדי להיות אדם טוב, או אכפתי, אני צריכה לדבוק במה שמי שמולי מרגיש. כשחברה היתה במצב רוח ביקורתי – הייתי מתלוננת יחד איתה. מטופלת עצובה? פתאום ראיתי שחורות. למישהו כואב? גם אני התחלתי לפתח תסמינים. לפני שנים, בלימודי הטיפול דיברו איתנו על ההבדל בין אמפתיה והזדהות אבל אז עוד לא הבנתי. עם הזמן קלטתי שהבאסה שלי לא מסייעת לאף אחד. אשמה היא רגש פופולארי, שלא עזר לאיש מעולם. היום, אני לא "נדבקת" ברגשות, לא מגיבה לאנשים, אלא שומרת על הגחלת שלי וממנה – מאירה את מי שלצידי.
שיחת היום בקליניקה, בסדנאות, בקורסים שלי בשנתיים האחרונות, היתה על הזכות להתפתח כשהכל סביב סוער. מטופלים שאלו – איך אתפנק עם הבעיות שלי בזמן שהחטופים והשכולות ועזה. סטודנטיות תהו – איך אפשר לעסוק במשהו אחר? הצעתי שהדבר הכי חשוב שנעשה במלחמה, הוא לטפח ביציבות את הטוב שלנו. כאשר מטופלת עוברת תהליך מחזק, הוא משפיע לא רק עליה, אלא גם על הילדים שלה, על ההורים, על בני הזוג, החברות, בעבודה, על המעגלים הקרובים והרחוקים. השינוי שאת מחוללת, עמוד השדרה האיתן שלך, מקרין למרחקים.
לכן, לפעמים, כשהכל מחריד, הדרך להטות את הכף היא לא בהכרח עשייה, מאבק או השתתפות בייאוש הכללי. גם לא לחשוב שהכל בסדר ב "יחד ננצח" חלול או בצילומי עוגות בבית קפה. אלא התכנסות, גילוי כוחות ושמירה על יציבות, בבית ובמרחבים הקטנים מהם מורכב המרחב הגדול.
שמחה, סקרנות וצחוק מאפשרים לנו לבנות בתוכנו משאבים של חוסן, יצירתיות וקשרים אנושיים. אנחנו מרחיבות את היכולת להכיל את המורכבות. זוהי איננה הדחקה, אלא וויסות רגשי בוגר. זו לא אדישות, אלא נפרדות אמפטית. זוהי המיומנות להחזיק כאב מבלי להתמוסס בו, להותיר מרווח. צמיחה פוסט טראומטית אינה מתעלמת מהכאב, אלא מחבקת את החיים בתוכו. הבחירה לשמוח היא קיומית ועמוקה, היא ביטוי של עצמיות חיה ושל אהבה לעולם כפי שהוא – פצוע אך מלא אור.
איך מטפחים טוב? כל אחת יודעת מה מחזק אותה. לי הכתיבה עובדת. אני גם רוקדת, פוגשת חברות, קוראת, יוצאת לטבע, חשופה להשראה ללא הרף. אני גם יודעת מה מחליש אותי – מניחה גבולות והודפת את מה שלא עושה לי טוב. יש כאן עניין – דרוש הרבה כוח כדי לא להיסחף אחר הלכי רוח שמושכים לביקורת, דיכאון, פחד. אף אחד לא יגיד לך ללמוד את עצמך, להפך. יציעו לך להעלים את הכאב עם קניות, כדורים, טלוויזיה. אלו דרכים שעליך לפלס באחריות, בנחישות.
"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש" כתב מתי כספי. עכשיו, כשהסדר שב על קנו, כשאפשר שוב לנשום, זה הזמן להגיד – מותר לכאוב. בשנתיים האחרונות ליוויתי משפחות שכולות, שורדי נובה, נפגעות תקיפה מינית. בקליניקה אני פוגשת סבל, מלווה חברות בצערן ואת הוריי בזקנתם. לצד כל אלה – מותר גם לשמוח.
כמעט ביטלתי. שבועיים עם אבא בבית חולים ומעבר חד לערב של כיף. בסוף הלכנו. לגיחה השנתית שלי להופעה של שחר חסון (מסורת זו מסורת) גררתי הפעם את מיכל, כדי לחגוג את החמישים שלנו כנשים יודעות, שפוגשות את המציאות כפי שהיא, ומבקשות על אף ולמרות הכל – לצחוק.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
