מפגש עם האופל – על מסע הגיבור הפוך

הנער במגמת תיאטרון ונוצר חלון הזדמנות נדיר – לצאת לבלות יחד. אני על הכרטיסים, הוא על הנוכחות. מנסה שיהיה קרוב ופשוט, בכל זאת – מתבגר עסוק. אז מדיאה מהקאמרי הגיעה לפרדס חנה ומה יותר טבעי מללכת ברגל לראות טרגדיה יוונית. אני לא קוראת על סרט או הצגה לפני הצפייה, רוצה להיות מופתעת ושהאמנות תתגלה בתנועה. אני גם לא מומחית במיתולוגיה יוונית אבל מכירה דמויות מפתח, ידוע שטרגדיה היא טראגית, אבל לא ציפיתי לצאת במפח נפש דרמטי כל כך מההצגה.

העלילה (זהירות ספויילר) 

במיתולוגיה מדיאה היא בת מלך קולכיס. היא מתאהבת ביאסון, מנהיג הארגונאוטים, ועוזרת לו להשיג את גיזת הזהב תוך הפרת נאמנות למשפחתה ובריחה מארצה. במשך שנים היא ויאסון בונים חיים משותפים ומביאים ילדים לעולם. אולם כשהם מגיעים לקורינתוס, יאסון מחליט לנטוש את מדיאה ולשאת את גליאוקה, בת המלך קריאון, כדי לקדם את מעמדו. הבגידה הזו מניעה את מדיאה לנקמה אכזרית: היא שולחת לכלה שמלה מורעלת שגורמת למותה ולמות אביה, אוריפידס כותב את המחזה מדיאה על בסיס המיתוס – אבל מעבד אותו  ליצירה רדיקלית שנחשבת עד היום לאחת הטראגדיות והנועזות ביותר בתולדות הדרמה, בה מדיאה הורגת את ילדיה. העיבוד של הקאמרי עכשווי – מדיאה היא חוקרת דבורים שעולה על רעיון מהפכני להציל את העולם, קריאון הוא איל הון שמממן את הסטארט אפ ויאסון הוא בן זוגה שמתאהב בבת של בעל הממון. מתחת למלבושים המודרניים, היסודות של הסיפור זהים.

השיחה שאחרי

נורא! אומרת לי מישהי ביציאה מהאולם, אני עוד מעכלת את מה שראינו ותוהה כמה נכון היה להביא את בני לראות אם שהורגת את בנה. מה דעתך על המחזה? אני מגששת בדרכנו הביתה והוא פותר אותי ב"קשה" לא מחייב. כמה ימים אחרי הוא קורא לי עבודה שהוא מגיש במגמת התיאטרון על התפתחות של דמות. אני חוזרת להצגה שראינו ושואלת אותו איזו התפתחות עוברת הגיבורה מדיאה לדעתו. היא לא מתפתחת, הוא אומר, נשארת בשלה. נכון, אני אומרת לו, היא אכן נשארת בשלה, אבל כן מפתחת. ברוב הסיפורים, כשמוצג לנו מסע גיבור, אנחנו רואים התפתחות לכיוון של צמיחה, גדילה, הרחבת המבט, כאן ההתפתחות היא הפוכה. מדיאה נפגעת ואז יוצאת במסע נקמה של הרס חסר שליטה, שאין ממנו דרך חזרה.

למה לראות טרגדיה יוונית?

כאדם אני סקרנית. כסופרת אני רוצה להבין את המהלך של הדמות המדרדרת. כמטפלת אני רוצה להכיר את נימי הנפש הדקים ראשית על עצמי ואז על מטופליי. מה אנחנו למדים מדמות שמתפתחת אל השאול? נעלבת, כועסת ואז יורה לכל הכיוונים הרס וממיתה חורבן על העולם ועל עצמה. הטרגדיה היוונית רומזת לנו שאולי כדאי להכיר את הצדדים האלה באישיותנו. לראות את האפשרות לפיה עלבון צורב הופך לזעם מתפרץ וחסר גבולות עד כיליון. במסע הגיבור הקלאסי אנחנו רגילים לראות תנועה קדימה: יציאה להרפתקה, מעבר מכשולים, התמודדות עם פחדים, ולבסוף – חזרה עם מתנה, תובנה או גדילה. אבל מדיאה היא דוגמה חדה למסע גיבור הפוך, כזה שמתחיל במקום של שבירה, צולל מטה אל המקומות הפרועים והחשוכים של הנפש, ומסרב להצעת ההתמרה. במקום להרחיב את הלב היא מקשה אותו, במקום לפתח מבט חדש היא נאטמת. יש כאן תזכורת לכך שלא כל מסע מסתיים בישועה; לפעמים המפגש עם הכאב רק מצית עוד כאב.

תנועת הנפש בטראומה