גם אתאיסטית מוחלטת מכירה את הרגע שבו הלב מחפש כיוון. לא דרישה, לא עסקה עם אלוהים, אלא משאלה לבהירות. האם תפילה היא המתנה פסיבית, או שאולי היא עצם יצירת המציאות מחדש? אחד הקלפים שיצא במפגש הפתיחה בקלפי מסע הגיבור בהשראת מיתוס יציאת מצרים בשישי הוא תפילה, קלף 13 בסדרת השערים. מתוך הדיון עלו שאלות לגבי מידת האקטיביזם של תפילה – האם מי שמתפללת באמת יושבת ומצפה לנס, או שהיא נושפת חיים בכיוון שאליו היא מבקשת להגיע?
בפתיחה הקבוצתית ארבעה אנשים מהמעגל הרימו קלף וכולם כתבו והתייחסו לקלפים שיצאו בהקשר של אתגר שמעסיק אותם. כשהורם הקלף "תפילה", התגלמה בו דוגמה כמעט חתרנית למושג הזה בהשראת סיפור יציאת מצרים. מרים מדברת לשון הרע על משה בפרשת האישה הכושית, ואלוהים מכה אותה בצרעת. במקום לזעום ולנקום, משה נושא את התפילה הידועה "אל נא רפא נא לה" למען בריאותה של אחותו. משה, שאחותו פוגעת בו, במקום להחזיר, להתרחק, להיאחז בצדק שלו – מתפלל.
זו תפילה שאינה רק בקשה לרפואה גופנית, אלא בחירה אקטיבית לרפא את מה שנשבר בין אחים. בתוך רצף הסיפורים המקראיים העמוסים בקנאה, תחרות והכאב שנובע מהם – דווקא כאן נפתחת אפשרות חדשה. משה מזכיר לנו שתפילה יכולה להיות פעולה מוסרית, כמעט מהפכנית: לחזור אל הלב לפני שמחזירים תשובה, לבחור חמלה במקום תגמול, ליצור עתיד אחר ממה שהעבר לימד אותנו לצפות.
אולי זאת האקטיביות הגדולה ביותר של תפילה: לא לשנות את העולם מבחוץ, אלא לשנות את התדר שבו אנחנו פועלות. להחזיר שלום במקום שנשמט, לבנות גשר במקום שצריך היה אולי לבנות חומה. מעניין לבחור בדרך הזאת בפעם הבאה שנפגע על ידי אחרים.
אולי תפילה היא כיוון, תנועה. רגע כמעט בלתי נראה, שבו הכוונה מתבהרת, ובהירות – כמו שאת יודעת היטב – היא כבר שינוי. יש בה בחירה: להניח על השולחן: זה הדבר שאני מבקשת. אולי תפילה היא גם האומץ להישען, להודות שאנחנו לא מחזיקות את כל התשובות ושיש כוחות גדולים משלנו שפועלים יחד איתנו. כמו הזמנת תקווה כליווי לפעולה מסויימת.
בתוך כל זה מסתתר הפרדוקס העדין של תפילה: היא לא דרישה, עסקת חליפין, תנאי. זה בדיוק הטריק, אולי אפילו הליבה שלה – היכולת להאמין ללא ערבויות. לבקש בלי לדעת אם וכיצד תיענה. להפקיד את הכוונה שלנו במרחב שאנחנו לא מנהלות. זו תנועה של אמון, לא של שליטה.
כתיבה כתפילה
ואם תפילה היא פנייה של הלב, הרי שהכתיבה היא אחת הדרכים העמוקות ביותר להתפלל – גם בלי לומר אף מילה בקול. יש משהו בישיבה מול הדף שמזמין אותנו להתכנס פנימה, להקשיב למה שעולה, ולתת למצוקות, לתשוקות ולבקשות שעד עכשיו רחשו בתוכנו – שֶם. הכתיבה אינה רק תיעוד; היא הזמנה לדיאלוג עם המקור, עם ה"גדול ממני", עם נשמתי, עם מי ומה שאני מבקשת להיות.
הדף מקבל הכול, לא מתווכח, לא מתקן, לא דורש הוכחות. וכשאנחנו כותבות בכנות, משהו בתוכנו מתיישר, מאחד את העולמות שבין כאב לתקווה, בין עבר להווה, בין חלקים שקשה להכיל לבין האפשרות לרפא אותם.
לפעמים, כמו משה, התפילה עצמה היא צעד ראשון של פיוס. רגע קטן שבו הניגודים שבתוכנו – הכעס והחמלה, העלבון והאהבה – מוצאים דרך לגור יחד, וליצור תנועה חדשה. משה ומרים הם דימוי חי, מרובד, למערך היחסים שבתוכנו: הקול הפוגע והקול הנפגע, הקול החרד וזה שרוצה להגביה, הקול המבקש לנקום והקול שבוחר לרפא. מתוך הקלף "תפילה" שיצא, הפרשנות שקראנו ושאלות ההבהרה בחוברת ההסברים, עלה דיון פנימי שכל אחת מאתנו יכולה להעמיק בו – כיצד את מתפללת? על מה את כבר יודעת להודות – ועל מה הלב שלך מבקש רפואה? ובהקשר של משה המתפלל על החלק הפצוע שמבקש תשומת לב: באיזה אופן את מוכנה לשנות דפוס או הרגל, כדי לעשות שלום עם חלקים בתוכך עצמך?
לקביעת פתיחה אישית עם קלפי מסע הגיבור.