הבאר – על תיקון יחסים במשפחה

בכיתה ו', מצאתי לעצמי בית נוסף בתנועת הצופים. פתאום היו לי גם מטרות אחרות: הדרכה של קבוצת בנות, מפגשים עם חברים חדשים ואחריות על פעילויות. זו הייתה התקופה שבה גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש בי, והתחלתי להבין מי אני בעצם. אך אבי התקשה לעכל את השינוי. כל פעם שחזרתי הביתה אחרי מפגש בצופים, התגובה הייתה צעקות וריבים. הוא לא הצליח להבין את התמסרותי לעבודה במקום שאין בו תמורה כספית. אבי לא הבין שהוא העניק לי קרקע כל-כך יציבה, עד שלא היה לי צורך לחשוב במונחים ההישרדותיים שהוא גדל לתוכם.

כשהצטרפתי למשלחת לצופים לחו״ל בכיתה י"א, אבי נחרד. לא רק שנסעתי לשלושה חודשים ודחיתי בחינות בגרות – היה עליו לממן את הנסיעה. אבי רצה שאלמד ואעבוד, אני חפצתי להמשיך לזרוח בתנועה. גם בצבא, כשיצאתי למסלולים מאתגרים, לקורס קצינות ואז לפיקוד, היחסים נשארו טעונים – הוא לא הבין אותי, ואני התייאשתי מלהסביר.

כשסיימתי את התואר הראשון בלימודי רוח וחברה – תואר שרבים טרחו להזכיר לי שאין לו “שימוש אמיתי” – משהו במתח בינינו התרכך. לא פיוס חם, אלא הסכמה שקטה להניח למתחים. חיינו זה לצד זו במעין שביתת נשק: מדברים, מתפקדים, לא נוגעים בלב הוויכוח. אלא שהשקט הזה היה זמני. לקראת נסיעתי הארוכה למזרח שוב נפתח הסדק. אני זוכרת אותנו בשדה התעופה, עומדים זה מול זו כמו שני אריות רושפים, מותשים מוויכוחים שחזרו על עצמם שנים. כל אחד מאיתנו משוכנע שהוא רואה נכוחה. שוב כאבה אי-ההבנה, שוב נפגשו הציפיות שהתנפצו – אני, שרציתי אב שמבין את דרכי; הוא, שרצה בת שמגשימה את חלומו.

במהלך הטיול הגעתי לטושיטה, מרכז מדיטציה קטן השוכן מעל הכפר דהרמסלה. נרשמתי לקורס היכרות עם יסודות הבודהיזם. הימים התחלקו בין לימוד לעבודה פנימית שקטה. לקראת הסיום הוזמנו לתרגול שנקרא "מדיטציית מוות". התבקשנו לשכב בעיניים עצומות ולדמיין את סוף חיינו: את הרגע האחרון, את רצף הזיכרונות החולפים, אפילו את הלוויה שלנו עצמנו. האולם התמלא קולות – בכי, אנחות, קריאות חנוקות. ואז המנחה שאלה: אילו חיינו היו מסתיימים היום, מה היינו עושים אחרת? שתיקה עמוקה קדמה לגל שהתפרץ מתוכי. הדמעות הקדימו את המחשבה. רק אחר כך התבררה לי האמת הפשוטה והחותכת: אם אמות עכשיו, אצטער רק על דבר אחד – שלא אמרתי לאבי שאני אוהבת אותו.

הגילוי הזה טלטל אותי. עד אותו רגע חשבתי שהסיפור בינינו מורכב בעיקר מכעס, מאבק ופערים. פתאום נחשף רובד נוסף – געגוע, רוך, אהבה שלא קיבלה מילים. יצאתי מן המרכז אל חנות טלפונים סמוכה וחייגתי הביתה. בני משפחתי עדיין זוכרים לי היכן ההתעוררות שלי פגשה את הוריי: באמצע קניות בשוק לוינסקי, בפתח החנות של "תבליני חבשוש", צלצל הטלפון מהודו, ובתוך בכי שוטף אמרתי לאבי בפשטות: אני אוהבת אותך.

ההתבוננות בסף המוות פתחה שער. משם החלה תנועה של תיקון ביני לבינו – איטית ואמיתית. גם עם שאר בני המשפחה נדרשתי לעבוד בדרכים שונות, למצוא נתיבים ייחודיים לפי הקשר והפצע. הדרך אינה קלה, אך יש בה ברכה עמוקה. בעבודתי כמטפלת אני פוגשת שוב ושוב את המחיר שגובים כעסים ופגיעות שלא עובדו: הם מחלחלים לשדות חיים אחרים, מצטברים לשכבות של צער ותסכול, ולעיתים נדמה שאין מוצא. אבל יש. והוא מתחיל בהסכמה להביט בכאב.

ויִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה (בראשית יח, ב).

גם באוהלם של אברהם ושרה שרו רגשות קשים בתוך המשפחה. אברהם היה רועה עדרים גדול באזור אור כשדים, שיצא מערש התרבות – ארם נהריים – לארץ כנען. הוא נדד לשם עם אלפי ראשי צאן והמוני נוודים, בדרך שמע קול פנימי שאומר שהכול הוא אחד והאחד בכול. אברהם הלך בעקבות הקול, שהוא היסוד להתפתחות שלוש הדתות המונותאיסטיות, שלוש מסורות חוכמה כתובות: התורה, הברית החדשה והקוראן.

אברהם אבינו היה ידוע בהכנסת האורחים שלו. הוא רץ לקראת הזרים שראה מרחוק, הזמין אותם להתרחץ ולנוח, זירז את שרה להתקין להם ארוחה דשנה. כל זאת בעודו מתאושש ממילתו, כלומר שרוי בכאבי החלמה מהברית שכרת עם האל. בדיעבד, הסתבר כי האורחים היו מלאכי אלוהים שהבטיחו לו שבגילו המופלג, ולמרות עקרותה של שרה, ייוולד להם בן ואלוהים יעשה אותו לגוי גדול.

מצוות הכנסת האורחים היתה רווחת בימי המקרא. גם לוט הזמין את אורחיו הזרים לביתו, הפציר בהם שיישארו, הציע להם להתנקות, לנוח, לאכול, הגן עליהם מפני ההמון הזועם בסדום שביקש להמיתם; או רבקה, שנוכח אליעזר עבד אברהם שיצא לחפש אישה לבנו יצחק, שאבה מים והשקתה אותו ואת גמליו, ומשפחתה הזמינה אותו ואת בהמותיו להתארח אצלם.

היום הדלתות סגורות ואורחים מגיעים בשעה נקובה ומוסכמת מראש ונוהגים בזהירות הנדרשת: נימוס, שקט, ניקיון, והכרת תודה על הטרחה – קניות מיוחדות, איתור המתכונים, שעות של רכינה מעל הסירים במטבח; מה עוד שכל אלה ניכרים אצל אורחים קרובים, בדרך כלל בני משפחה וחברים. מודל אירוח הזרים הנדיב של אברהם כמו פס מן העולם. הפחד מאחרות לא מוכרת משאיר אותם בחוץ, גם אם קופאים מבדידות וגוועים ברעב.

בספר בראשית הכנסת האורחים היא מבחן, סימן לרוחב לב. אברהם ניחן בסגולה זו והוא "מדביק" בה את סובביו, ואם לא די בכך – ניחן בסגולה נוספת כמחזיק בריתות. ניתן לסמוך על אברהם, הוא עומד במילה שלו. הוא נאמן לבריתו עם אלוהים, עם אבימלך, עם שרה אשתו למרות עקרותה. עם כולם, למעט רעייתו השנייה ובנו.

וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ (בראשית כא, י).

באוהלו של אברהם היו שתי נשים שרבו וקינאו. משום עקרותה של שרה, היא זו שהציעה לאברהם לקחת את הגר לאישה ושתהרה לו. לאחר שנולד ישמעאל מתגלע ריב בין שרה ואברהם: גם לאחר שנולד לשרה עצמה בן חרף גילה המבוגר, גם לאחר שהיא מכירה בהבטחתו של האל לאברהם, היא אינה מצליחה לכבוש את פחדיה מעניין הירושה.

העדפתו של אברהם את שרה הביאה לגירושם של הגר ובנה. גירוש במדבר משול לגזר דין מוות. הגר נדדה למדבר פארן וזעקה לאלוהים. בייאושה נטשה את בנה – לא היתה מסוגלת לשאת את כאב מותו הידוע מראש ברעב, בצמא. מי שמקיים את ברית השמירה עליה ועל בנה, במקום הרֵע והאב, הוא אלוהים, שמקשיב למצוקתה ומבטיח לה שידאג לה ולבנה ואף יהפוך אותם לגוי גדול.

כאם לילדים, כרעיה, אינני יכולה להבין את נטישתו של אברהם את אשתו ואת בנו, כשם שכבת לאב, אינני יכולה לקבל את הפקרתו של לוט את בנותיו. לוט היה מארח נדיב עד כדי כך, שכאשר צבא ההמון בסדום על דלתותיו, הוא בחר להגן על אורחיו והציע לשלוח את בנותיו אל פראי האדם. בטחון הזרים היה חשוב לו משלמות גופן ונפשן של בנותיו, בשר מבשרו.

גילוי נדיבות כלפי הזר לא יכולה לבוא על חשבון גילוי רגישות כלפי בעלי בריתך הראשונים – בני ביתך. קבלה של רגשות סותרים, אי הסכמות, דרכי חיים אחרות. בסלון ובמטבח, במבואה ובחצר. הכנסת אורחים היא גם לארח בליל הסדר בני משפחה שפגעו בך, לשבת אל שולחן השבת עם האנשים שכאבי העבר ביניכם לא נרפא, להביט לאחרות בעיניים. כל אחד ואחת מאיתנו מול ההורים שלנו, האחיות והאחים, הילדות והילדים, בין אם הם דתיים או חילוניים, צמחונים או קרנבורים, שמאלנים או ימנים, שמרנים וגם רדיקלים. לראות את האחרות ולא להיבהל, לעזוב, לברוח. להסכים לדור תחת אותו אוהל בשם הברית המשפחתית.

אני יודעת היום שבאופן בו נהגתי בנעוריי אבי חש בגידה. אבי הוא בן למסורת לפיה האב הוא שקובע לילדיו בכלל ולבנותיו בפרט את אורחות החיים ואת עתידם. אבי בא מתרבות שבה מקצועות עוברים מאב לבן, מאם לבת. הוא נעלב עד עמקי נשמתו מהעדפתי לצאת למחוזות שאין בהם המשכיות של אותה מסורת ערכית-תרבותית שהוא הוריש. הוא היה מבועת מהאופן בו התנגדתי לו וראה בהתנהגותי פגיעה בכבודו. הוא נבהל, התלונן, התנגד, ואולי בזכות התערבותה של אמי מאחורי הקלעים, מעולם, מעולם לא עלה בדעתו לגרש אותי. אהבתו אליי כבת היתה מעל ומעבר לכל מחלוקת, כואבת ככל שתהיה. למרות הקושי שלו ובניגוד לאברהם, אבי לא הפר את ברית העולם שבין אב לבתו.  

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה, א).

על פי פרשני מקרא, ביניהם רש"י, קטורה היא הגר. כך שלאחר מותה של שרה, הגר חוזרת אל זרועות אברהם וחיה איתו עד מותו. ייתכן שזהו ניסיון תיקון של פרשני המקרא על העוול של אברהם ובכל מקרה – זוהי סגירת מעגל יפה. שיבתה של הגר הביתה היא פיוס. טוב יותר לו היתה שבה כששרה בחיים, כדי שגם לה תהיה ההזדמנות ללבן את העבר, אך נתנחם במחילה לאברהם על גירוש אישה ובן, נקבל את ההזדמנות לחזור בו ולהשיב לה את כבודה.

הגר סלחה. אבל לא תמיד יש רצון למחול, או לשוב. כשהברית המשפחתית נשברת, במיוחד במקרים של טראומה קשה, האמון נפגע והשבר מהדהד במערכות היחסים שלנו בכל תחומי החיים. מניסיון העבודה בטיפול בקליניקה, אני יודעת שלפעמים נדרש מרחק על מנת להתרפא ויש לשמור על הגבולות. אבל גם כאשר לא סולחים – הדפוסים האלה חיים בתוכנו. הם חלק ממסע הגיבור האישי שלנו. כדי להתיר  סבכים משפחתיים מורכבים כדאי להיעזר במי שרואה את הסיפור מבחוץ. לעתים יחסים עוברים תיקון על ידי הברית הטיפולית.

במקרה של הגר, התיקון מתחיל עוד קודם, עם הברית שכרת עימה אלוהים. ברגע זה, בו פרש האל חסדו על הכל, ללא הבדלי גזע או מין, פרצו מים מן האדמה. אלו דמעות האחריות של הורה על ילדיו באשר הם. המעיין נקרא 'אל חי רואי', כי כשיש מים – יש חיים, וכשהאל רואה את מצוקתה של הגר ומבטיח את נאמנותו, יש מקום לכולם. יש אהבה לכלל הברואים. יש תקווה.

באר זו היא המעיין הנובע של התרבות, שם, במפגש של שתי השושלות שהצמיח אברהם,  בין באר-שבע למצפה-רמון, מתוך כתבי החרטומים והיתדות, נולדו העברית והערבית. שפות אלה הפכו לכלי מיסטי באמצעותו הנחילו שבטי הנוודים הללו חוכמה, מדע ותרבות לכל עמי הסביבה.

"וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כה, ט).

אני מדמיינת תמונה. הזמן: 4,000 שנה לאחור. ישמעאל הבכור שנולד להגר ויצחק בנה של שרה נפגשים על מנת לקבור את אביהם. בהחלטה משותפת, אולי מתוך כבוד לאברהם, הם מצליחים להניח לעבר ולהחלים מן הטראומה שחוו אמהותיהם. אני רואה את יצחק וישמעאל בעיני רוחי: אחים שמתקרבים זה לזה, אולי בשל האובדן המשותף, אולי בצל הרכות שמוליד המוות. למרות הכאב, בעת מלאכת הקבורה הם בוכים זה על כתפו של זה, מחובקים, מתאחדים תחת האל האחד.

האחים הם סמל למפגש בין היבטי החוכמה הנסתרת של שתי הדתות – הקבלה היהודית והסופיות האיסלאמית. מהחיבור הזה נובעים השירה, המוזיקה, והטראנס, שלבשו צורות דתיות ופולחניות כמו טקסי זיכר, ספר הזוהר, לחשי קבלה עתיקים, ושיריו של ג'לאל אדין רומי, המשורר הסופי בן המאה השלוש-עשרה. בהשפעת מוחמד, אחרון הנביאים, ושיתוף הפעולה עם חכמי המזרח היהודים כאיבן גבירול, רבי יהודה הלוי ואיבן עזרא, עוצבה הסופיות שהיא תורת הנסתר של האיסלאם – דת השלום (זהו פירוש שמה), והיא מתקיימת גם בחלק מהמסגדים של ימינו.

טבע הקיום מושתת על מתנת הבריתות. הגשם הוא הברית שבין האדמה והשמים. הפרי הוא המתנה של ברית השורשים והצמרת. הקשת היא ברית הנצח של החלוף, של התקומה. עולם התרבות מושתת על עמידה מאחורי בריתות, קיום הבטחות. יש ברית בין שווים, כמו חתונה. קיימת הברית הבסיסית בין ילד להורה. תינוק רוכש תחושת ביטחון בעולם רק בשל המענה שהוא מקבל מהוריו. רק מכיוון שכאשר הוא בוכה בלילה, אמו ואביו נושאים אותו על זרועותיהם ומרגיעים אותו. ברית מול סמכות מחייבת יותר. על בעלי הכוח אחריות גדולה לעמוד בהסכם. כך גם בברית של מורה לתלמידיו, של מפקד כלפי חייליו, של מדינה לאזרחיה החטופים. ברית המילה טומנת בחובה פצע, כי ברית היא התחייבות מפרכת. היא לא נפסקת לעולם. יש לעמול על פתרונות ומציאת דרכים יצירתיות כדי להגיע להבנה, למצוא דרכים חדשות, להמציא גשרים.

לכן הפרת הברית של אברהם אבינו קשה לי. לכן הדחייה של שרה אמנו את הגר מציקה לי. אני רואה את עוגמת הנפש של שרה מול הגר. אני מבינה את הבעיה של אברהם מול אשתו. אך במקום לטפל במצוקת הקנאה, במקום לדון בפחד הירושה, במקום להכיר באי הנוחות של החיים יחד, במורכבות הטבעית של המציאות, הורינו המקראיים מוצאים שעיר לעזאזל להשליך עליו את אימתם ועד היום אנחנו משלמים את מחיר העלבון.

דווקא משום כך אני אוהבת את המיתולוגיה היהודית. גיבוריה הם בני אדם בשר ודם, שטעו וסרחו. אני מוקירה את אוהלם של אברהם ושרה ואת היופי שמסורתם העניקה לנו צאצאיהם ולעולם כולו, אך אני גם רואה את פגמיהם וחולשותיהם, ולומדת מאלה על הקושי לעמוד בברית ומאיזה מקור נרכש הרעיון להפר אותה.

אבי, שהכניס את האורחים הזרים בבית הקפה שלו בנדיבות: האזין לסיפוריהם, חייך אליהם ושירת אותם, קיים בד בבד מצוות הכנסת אורחים כלפיי, שקשורה באוהלו בקשר דם אך זרה ומוזרה לו. ובמחילה על כבודו נשאר נאמן לבריתנו המשותפת, גם בזכות אמי שגישרה בנינו. זה השלם האוסף את שבריו עבור השלום. אלו ההורים האחראים על טובת ילדיהם באשר הם. זוהי הכנסת האורחים שמצווה למרות השונות להרחיב את הלב ולהעפיל אל היחד המשותף שלנו כמשפחה.

כמטפלת, מאז השבעה באוקטובר אני מתאמצת להשקות מן הבאר את ניצולי מסיבת הנובה, את המפונים בים המלח ועוד אוכלוסיות שונות שנפגעו במלחמה. הבאר שלידה נפגשו יצחק וישמעאל כדי לקבור את אביהם; הבאר הנבראת מתוך ההבטחה להגר, ובעקבותיה נוסדת הנבואה שרומי מכנה אותה – 'דת האהבה'; הבאר הפנימית, שמתוכה אני מבקשת לקיים את מלאכת הכנסת האורחים. מלאכה שזכיתי ללמוד ממורי הטובים – הוריי.