רועי נוסע לטיול הגדול, עייף ממלחמות, מצולק משירותו הצבאי, אל מעוז המטיילים ההודי – דהרמסלה. שם הוא משיל מעליו את פגעי התרבות הישראלית, ונשבה בקסם התרבות הטיבטית שנדמית לו כהפך הגמור. הוא מתוודע לבודהיזם, מתיידד עם מקומיים ותחבר להלך רוח שנראה לו נטול המלחמתיות הישראלית. אך עד מהרה המציאות מתהפכת עליו. בתמימותו כי רבה, הוא מגוייס באופן מניפולטיבי למלחמת גרילה של טרוריטים טיבטיים נגד הסיניים. לוקח לו זמן להבין שהוא בעצם עושה את אותו הדבר, רק במקום עבור מולדתו, הוא לוחם עבור תרבות אחרת.
יעקובסון, טייל וחוקר דתות, חושף את הנהייה המערבית אחר התרבות הטיבטית, פנטזיה של תרבות כנועה ונטולת אגו, שנמכרת להמונים באמצעות חולצות וכובעים עם הסלוגן "פרי טיבט". הוא חושף את חולשות התרבות הטיבטית על פלגי הנזירות שבה, מאבקי האגו ובעיות המוסר. על מאבקים פנימיים של מצדדים מול מתנכרים, למהלכיו הפוליטיים של הדלאי למה. כשהוא כותב על קנאתם של ההודים בהצלחת הטיבטים במולדתם, אני נזכרת בשגשוג היהודים באירופה, שהמית עליהם את השואה.
לילך רצתה לברוח מישראל אחרי טראומה שחוותה. בעלה, איש צבא לשעבר, דוקא די מנותק מהעבר שרודף אותו. זה לא מונע משניהם להיקלע לזירת רצח של תלמיד בשכבה של בנם, כשזה האחרון חשוד בהריגתו. למרות הבריחה לצד השני של העולם, עמק הסיליקון לא מנתק אותם משורשי התרבות שלהם. הישראליות כמו רודפת אחריהם, דרך המפגש התכוף עם ישראלים, חוג קאראטה שמעביר יוצא סיירת מטכ"ל, והשוואות מול התרבות האמריקאית. האויב, במקרה הזה אימו של הנרצח, מקבלת פנים ולב, היא אבדה ילד, ההזדהות אתה כאם, היא מיידית. ובכלל הספר עוסק בשאלה הורית הרת גורל, האם תרצה להיות הורה של הילד שחוטף, או של זה המחטיף? האם ללמד את הילד שלך רק לדעת להגן על עצמו, או גם להלחם עבור כבודו?
בארצות הברית, מידי תקופה נכנס לבית ספר מטורף שמרסס את התלמידים והמורים, יש פיגועים בבתי כנסת וגרפיטים אנטישמיים במוסדות תרבות. עדין המשפחה מרגישה מוגנת למדי, לעומת המצב בישראל. אבל כשהאלימות מגיעה לפתח הבית, כבר אין לאן לברוח. היהדות רודפת אותם וגם התרבות ממנה הגיעו. כמו שאומר פתגם קיבוצי עתיק, "אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהקיבוצניק",
או במילים אחרות – אפשר לעשות רילוקיישן לכל מקום בעולם, מלבד עצמך.
קראתי את שני הספרים האלה אחד אחרי השני, במקרה, בחופשה בסיני. לא יכולתי שלא לחשוב על שבילי הבריחה המדומיינים שפילסו גיבוריהם במאמץ, בכמיהה, ובמציאות שהסתובבה עליהם. אני נזכרת בחופשה בסיני לפני עשרים שנה, עם חברות, "הייתי יכולה לגור כאן," אמרנו בשלווה ולא ידענו על מה אנחנו מדברות. נשים בדואיות עטופות מכף רגל ועד ראש מלבד חריץ עיניים, מתהלכות על החוף בארבעים מעלות ומוכרות תכשיטים. ומצד שני, הבנים שלהן ממלצרים על החוף, רובצים ומעשנים, ושום צבא לא מחכה להן. אנחנו מסתובבים בחופי נואבה מזועזעים מהפלסטיק והזבל שבין הקמפים ומההחפצה של הגמלים, וגם מודים בכך שהחיים כאן הרבה יותר אקולוגיים מאצלנו.
בסופו של יום, כשאנחנו מתיידדים עם התרבות שלנו, האידיאליזציה של תרבויות אחרות, מפנה מקום לתמונה מורכבת. אנחנו מסוגלים לראות את הדמיון שבדחפים המולדים, את הגם וגם בכל מקום וזמן. התרבות שלנו היא אחת מיני, לא טובה יותר או פחות, אלא פשוט סיפור שנולדנו אליו. ולצידנו, סיפורים אחרים עמם אנו חולקים את הפלנטה הזו.
המסע הפיזי של הגיבורים ב"חמצן דליל" וב"רילוקיישן" הוא השלכה של צורך פנימי בשינוי נרטיבי. אנחנו נוטים להאמין שאם נחליף את התפאורה – מהלחות הישראלית לעמק הסיליקון או להרי ההימלאיה – גם הסיפור הפנימי שלנו ישתנה. אך כפי שהספרים הללו מראים, הנפש נושאת עמה את "המטען העודף" של התרבות, הטראומות והזהות לכל מקום. דווקא המרחק הפיזי לעיתים מדגיש את חוסר היכולת לברוח: ככל שהסביבה הופכת לזרה יותר, כך ה"ישראליות" או ה"פצע" הפנימי הופכים לנוכחים וצורבים יותר. השינוי האמיתי אינו גיאוגרפי אלא נרטיבי. הריפוי אינו נמצא בחיפוש אחר תרבות "טהורה" או מקום "סטרילי", אלא ביכולת לשהות בתוך המורכבות של מי שאנחנו, בכל נקודה על הגלובוס.
חמצן דליל / יותם יעקובסון, הוצאת עצה. רילוקיישן / איילת גונדר גושן, הוצאת אחוזת בית.
הפנטזיה: דמיינו שאתם מבצעים "רילוקיישן" מושלם למקום שתמיד חלמתם עליו (אי בודד, כפר בטוסקנה, מנזר בטיבט). כתבו גלויה קצרה שמתארת את הנוף ואת השקט.
האמת המסתננת: כעת, כתבו את המשך הגלויה, אבל הפעם תנו לקול ה"ישראלי" או לבעיה שמטרידה אתכם כרגע "להידחף" לתוך הטקסט. איך היא נראית בתוך הנוף החדש?
השיחה: נסו לכתוב דיאלוג קצר בין "אתם של חו"ל" לבין הבעיה שהגיעה איתכם במזוודה. מה יש לה להגיד לכם? מה היא מבקשת שתראו דווקא שם?
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
