שנת צהריים – החלום ושברו

אני מבקשת לפצוח בדקת דומיה לכבוד שנת הצהריים שלי, שהיא כידוע, היתה נכס צאן ברזל לי עצמי, מושא קנאה לכל האימהות בסביבה (=ברדיוס של 1200 קילומטר), ודרך כשרה להתבדח על חשבוננו בכל הזדמנות בחוג המשפחה והחברים. לא שזה היה אכפת לי. כי מהי מעט קנאה, או הרבה לעג, לעומת שנת צהריים? הייתי מוכנה שיצחקו עלי עד קץ הדורות ובלבד שאריח את הכרית בשעה שתיים כשהשמש בשיא תפקודה.

לא היה, אין ולא יהיה, כשנת צהריים לבריאות הנפש, ההורית בפרט. כבר בשעות הבוקר המוקדמות, כשגירדתי את עצמי ממעמקי המיטה בנואשות, נרגעתי במנטרה "לא נורא, נשרוד את היום כי יש צהריים". וכך הלכתי לי בטוחה, נכונה להשקיע, לא ידעתי על התהום המחכה לי בפתח.

פרק ראשון : המחסום ושברו

טיפוח ההרגל הנערץ בשלב הילד הראשון היה קל מאין כמוהו, זפזופי השינה במהלך היום, התקבצו להם לאחת משמעותית. בשעה שתיים הוא התחיל לגלג עיניים ובשתיים ועשרה הוא כבר צלל במיטה בנחירות רמות. בתקופה הזו עוד לא קלטתי את הפוטנציאל, עוד לא קראתי נכון את המפה, עוד הייתי עושה כל מיני דברים בזמן שהוא ישן. שנת צהריים נראתה לי בזבוז זמן.

אבל אז הגיע ההיריון השני, ובחודשים הראשונים אני מסתובבת כסמרטוט רצפה סחוט היטב, וכל זמן שלא הוקדש לשינה – נראה לי בזבוז. אז אחרי שעברתי את המחסום הנפשי, שעיקרו ייחוס שנת צהריים למצבים שלא השתייכתי אליהם בשוטף – חולי או זקנה, זלגתי לשינה עמוקה ומשחררת שנראתה לי מאותו הרגע הניצול האופטימאלי ביותר לזמן שנמצא עד כה בקרב בעלי החיים עלי האדמות (ואולי גם מתחתן).

פרק שני : הקמתו של מוסד
כשבתי השניה נולדה, הכל היה ברור. הפלאפון נסגר, לאימהות שהיו רוצות שבני יבוא לילדיהן אחרי הגן או להפך הייתי עונה בחינניות מנצחת – "מצטערת, אנחנו ישנים צהריים", המצעים נמתחו ושלושתנו זינקנו למיטות. כמו שיש ילדים שיודעים לא לגדל שיניים בלילה כי ההורים שלהם ישנים ממש חזק, אני ביקשתי פיצוי ממגדלי השיניים הלייליים שלי שמסתכם בשתי מילים, הלו הן – 'שנת' ו-'צהריים'. הם מצידם מאוד התחשבו.

הבעיה היתה שלא תמיד זמני שנת הצהריים שלהם היו מסונכרנים. הוא היה חוזר מהגן באחת וחצי ומיד נרדם, לפעמים בדרך. היא היתה ישנה לפעמים לפני, ואז נרדמת שוב רק בשלוש, ולפני שהפסקתי לשאוף את ריח הסדינים לשניה מתוקה אחת, כבר הייתי צריכה לקום. האכזבה היתה גדולה באופן שאין לי דרך לתאר. כי זה לא רק שלא היתה שנת צהריים, אלא היתה הבטחה. הבטחה גדולה אם לדייק, והיא הופרה. חוזה מופר הוא צלקת, הוא טראומה, הוא עוגמת נפש בסדר גודל של חורבן בית.

פרק שלישי : הצלחה

עם הזמן היא התאימה את עצמה לשינה. זה קרה בהיריון השלישי, וטוב שזה קרה, כי אני לא יודעת מה היה קורה אם זה לא היה קורה. לא היה מקום לשאלות. חוזרים מהגן, מורידים סנדלים, שוטפים רגליים ובלי למצמץ מתחפרים במיטות. שנת הצהריים שלנו היתה כל כך חזקה, שהיא חשבה שמדובר בבוקר חדש ורצתה לחזור לגן, ואני כשהתעוררתי הייתי צריכה דקה או שתיים להבין איפה אני נמצאת, באיזו שנה מדובר ומי שני הילדים ששוכבים לצידי.

פרק רביעי : הספד

ואז הגיעה השלישית וטרפה את זמן החסד. אני אומרת לכם – אי אפשר לסמוך עליה שהיא תירדם דווקא בצהריים. כמו כן שמנו לב ששנת הצהריים מפריעה לו לשנת הלילה, הוא נרדם מאוחר מידי ורק אחרי אלף התהפכויות ומנטרות שתמציתן מים-פיפי-חיבוק. אז הוא הכריז על סוף מסלול.

יש נחמות קטנות – הוא הולך לישון מוקדם, ולפני תום הסיפור הוא כבר נוחר. אבל אין בנחמות האלה להשכיח את התרסקותו של מוסד מופת שבניתי בעשר אצבעות (תרשו לי לעוף על עצמי, בכל זאת – זה מה שנשאר לי). אמנם אני מכריזה על מנוחה של חצי שעה לשם החזרת הדם לראש, אבל לקרוא לזה שנת צהריים, יהיה לבזות את המונח. אני גם יודעת (פעם מדיווחי אמת של חברות, היום מניסיון לצערי) שאפשר לחיות ולתפקד גם בלי שנת צהריים. שמעתי על אנשים שעשו זאת משחר ההיסטוריה. נכון – המצאנו את הגלגל, הקמנו מדינה וייבאנו סושי, גם בלי שנ"צ רשמי, אבל יש לי דבר אחד להגיד בנדון – זה ממש, אבל ממש לא מעניין אותי. לדעתי בקרוב מאוד יתגלה שחיים עם שנת צהריים הם השדרוג האבולוציוני הבא. כלומר שהצורך הגופני והנפשי לחלק את היום לשניים יהיה built in ממש כמו הדרישה לשנת לילה. בינתיים אני מחכה שיפתחו איזו אפליקציה שתפתור את הבעיה, ועד אז כולי תקווה שאזכה עוד בחיי, לישון מידי פעם שנת צהריים מתקתקה, שתפיח שמחה ביומי כולו.

יהי זכרה ברוך.

צילום : ברק דנין