רגע לפני לידה – פרידה

לפני שבועיים יצאה לשביל הבית, והגיעה עד השער. הוא לא נעול, אך היא יודעת היטב שכאן היא אמורה להיעצר. הפעם פתחה אותו, תוך שהיא מסתכלת עלי בהתרסה. עמדתי בקצה השני של השביל מביטה בה ללא מילים. היא פתחה את הדלת ושוב חדרה לעיניי. ואז החצופה הזו יצאה החוצה וסגרה אחריה את השער בחיוך מנצח. ראיתי את רגליה הקטנות בתחתית השער, היא לא זזה. הייתי בטוחה שכך תישאר ואז תפתח אותו ותכנס שוב. אבל אחרי כמה שניות היא החלה לצעוד ויצאה מטווח הראייה שלי. זה היה השלב בו זינקתי, קראתי לה ורדפתי אחריה ברחוב, ההליכה הנחושה שלה הממה אותי, היא אפילו לא הסתובבה לאחור. תוך כדי שהרמתי והחזרתי אותה משתוללת בזרועותיי אל הבית, הרגשתי שהיא אומרת לי "הנה אני נפרדת".

זו תקופה של פרידה.

פרידה מהגוף. אני נוגעת בבטן, מרגישה את התזוזות ולא מאמינה, המצב הבלתי נתפס שהוא אוצר בתוכו חיים שלמים. נפרדת מהכובד, מהעייפות, מהצרבות, גם מתחושת החסינות, התור שמפנים לי בשירותים ציבוריים. הפרגון והשותפות של הרחוב הישראלי בהיריון, באמת שאין דומה לו. לכל אחד יש מחמאה לזרוק, שאלה שגוררת אחריה שיתוף או איחול מברך.

אני נפרדת מחברות שנמאס להן שאני משריצה. חברויות טובות שלא שרדו את שינוי הסטטוס – הזוגי, ההורי, ואפילו עכשיו כשאני מתקרבת להיות אמא לשלושה, יש כאלה שזה קשה עבורן. בהתחלה כעסתי, עם חלקן אפשר היה לדבר על זה, אבל ברגע של כנות עם עצמי חשבתי, שגם אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה חברות שיש בה מרחק כל כך גדול – בשעות העירות (כשאני הולכת לישון הן מתחילות את הערב), בתחומי העניין (למרות שאותי תמיד מרתק לשמוע על דייטים), באפשרות לנכוח (יש הרבה שיחות שמסתיימות ב"טוב, ביי" פתאומי בשל קקי שדלף, נפילה חזיתית או בכי שאי אפשר לשמוע במקביל אליו כלום). היום אני משחררת בקלות ומתוך הבנה. חמותי אומרת שאחרי הנתק התעוררו חברויות מפעם, כמו שלא חלפו 20 שנה עם הילדים. אולי עוד נחזור.

נפרדת מהשליטה. היומן שלי ריק. כלומר אחרי התאריך, כל בוקר, לא יהיו משימות ולא פגישות, לא שעות ולא תוכניות. מיותר לציין שהמצב הזה הוא מוזר עד מטורף בשבילי. אחרי שצריך לדעת כל כך הרבה דברים כל הזמן, אז אי הידיעה מתי, מתי ועל פי מה ולמה היא תחליט להגיח?

בשבועות האחרונים נפרדתי גם ממטופליי. סיכמתי את התהליך שעברנו עד כה, שמתי על השולחן את מה שהיה בנינו ואת מה שאני רואה בהם. המתבגרים שבניהם כל כך אוטנטיים בשלב זה של חייהם, שאפשר לחוות דרכם את קשת הרגשות. את חלקם זה מאוד ריגש, אחרים ממש הטיחו בי עלבונות. קשה לחוות את הפרידה, יש שמבריזים מהמפגשים, צוחקים במבוכה ומוכנים לדבר על כל נושא אחר מלבד זה שעל הפרק. כשאנחנו כבר כן מצליחים להיות שם, הם מזכירים פרידות כואבות מסבים סבתות ולעתים הורים. מטופלת אחת בת 16 אמרה לי "זה כמו לקנות נעליים חדשות, ועד שאת מכירה אותן, מתרגלת והן נעשות נוחות, צריך ללכת".
זכורה לי פרידה אחת היטב מלפני כמה שנים, מנערה בפנימייה שמגיל שלושה חודשים הוצאה מביתה על פי צו בית משפט ומאז התגלגלה בין מוסדות ופנימיות, ללא בית לחזור אליו. התחלת הטיפול היתה מתישה, עד שנרכש אמון ואז נוצר בנינו קשר מאוד מיוחד. במפגש הפרידה שלנו, במקלט המהביל של הפנימייה, תוך שאנו מדברות על "מה היה לנו כאן", הזלתי דמעות. היא הסתכלה בי כלא מאמינה, ואמרה "זו פעם ראשונה שמישהו עצוב להיפרד ממני".

פרידה הדרגתית שחוויתי היתה מסבא שלי. שנינו פלספנים, אמנים ומספרי סיפורים. אני זוכרת שבאתי להגיד לו שלום כשנסעתי לטיול של אחרי צבא, בתום הביקור, כשעמדתי בפתח הדלת, אמרתי לו "חכה לי אה?" פחדתי שנפרד כשלא אהיה בסביבה. אחרי שחזרתי צירפתי את קורות חייו לספר, המשכנו להתפלפל ולבלות יחד, דיברנו חשופים על הקץ הקרב. הוא היה אומר לי שהוא כבר מוכן למות, ואפילו מחכה שאלוהים ייקח אותו. אבל בחודשיים האחרונים שלו בבית חולים, כשהוא כבר היה מחוסר הכרה לפרקים, יצר החיים שלו חזר להלחם כמו אביר במלוא אונו. מדהים שכשמגיע הסוף, הרצון להישאר חוזר לתפוס פיקוד, במובן הכי חייתי שלנו.
כל החיים רצופים פרידות, השאלה היא מה קורה בניהן, האם מה שהיה בין הפגישה לפרידה, היה משמעותי?למדתי להיפרד כמו שצריך, דווקא מחוויות פרידה לא טובות שעברו עלי. היו לי פרידות מלוות אכזבות, תחושת החמצה צולבת או פתאומיות כפויה. אז כשיש לי אפשרות, אני טורחת להיפרד. למה כל כך קשה לנו שם? הרי גם כשכן מכריזים על פרידה, לרוב ממלאים את ההתארגנות באוכל, כי כשהפה מלא אי אפשר באמת להיות. יש שבוחרים לוותר על הפרידה, פשוט לדלג עליה ולהתעלם מקיומה. גם לכעוס זה להישאר איכשהו בקשר.  למעברים נכונים וחוויה בריאה של התחלות וסיומים, חייבים להרגיש.

הילדים שלי יודעים. הוא לפני חודשיים הכריז על התכנסות – עזב את החוג, העדיף כל הזמן להיות בבית ולא לפגוש חברים, רצה שנהיה רק המשפחה. כל פעם שהצענו להזמין מישהו, הוא ביקש "רק אנחנו". זה היה נוגע ללב. היא מצידה רוצה לעשות עכשיו הכל לבד ורוטנת כשאנחנו עוזרים לה. לפני שבועיים חלתה, ולא סתם, אלא באבעבועות רוח. מתוקף כך נהנתה מלילות בהם החזקנו לה את הידיים מלגרד, תוך שאנחנו מפדרים אותה בקורנפלור ונושפים עליה אוויר קר וליטופים. הוא נדבק אחריה וזכה גם לימי חסד איתי, בבית, לפינוקים וזמן איכות, שיחות וחיבוקים, רק לו.

חושבת על כמה קטנים הם וכמה פרידות הם כבר הספיקו לחוות בחייהם – מהנקה, מחיתולים, מבתים, כל יום פרידה בגן, ובערב פרידה מהיום בצלילה לשינה. כל הזמן אנחנו חווים פרידות, כמו מוות יומיומי. על פי תיאוריות מסוימות, תאי הגוף מתחלפים תוך שנתיים כולם, כלומר כל שנתיים הגוף שלנו מת ומתרקם לו גוף חדש לגמרי.

בשבועות האחרונים אני נפרדת מקבוצת העמיתים, מבנות הפילאטיס, מהסטטוס "אמא לשניים", ממעט הזמן שבכל זאת היה לי, מלילות פחות או יותר רצופים. בבילוי האחרון עם האיש אמרנו "זו פעם אחרונה שיוצאים ככה, לזמן הקרוב". בנדודי השינה הלייליים אני חושבת לעצמי אם זה היה היום האחרון בו היינו משפחה של ארבעה. קניתי מי טוניק ואלפחורס להתפנק בלידה. סידרנו את הבית. פינינו מקום. הצטלמנו עם הבטן מכל זווית. עבדנו בגינה. ראינו שקיעה בים. העמסנו את שידת ההחתלה בבגדים ובציוד שנשמרו בארגזים שכתבנו עליהם "לילד הבא".

כשהדמעות זולגות עכשיו על ריבועי המקלדת, אני תוהה על מה אני בוכה בדיוק. אולי על סבתי, על כל הנשים שילדו אי פעם, על ילדיי, על הזמן, על הוריי, על השינוי המהפכני הזה של עוד אדם שלם שאהיה אחראית עליו, על הילדה שהייתי.

הילדים שלי נאפו היטב בבטן ואפשרו לי לסיים את כל מה שרציתי לפני הלידה. הייתי רוצה להספיק עוד לפרסם את הפוסט הזה, לגמור ספר טוב שהתחלתי, בוקר של כתיבה לעצמי ולקבל טיפול ווטסו – להתגלגל לי בבריכה בזרועותיה של מטפלת, בלי הכובד, ועם התחושה הקרובה ביותר למה שהיא חווה עכשיו, בתוך מים חמים, בשקט מערסל, רגע לפני הפגישה שלנו, רגע לפני שהיא עומדת לחוות את הפרידה הראשונה בחייה.