פרשיית ספרינגורה: כשסיפור שלך נשלט בידי אחר
ונסה ספרינגורה עוררה שערורייה בצרפת כאשר פרסמה את הצד שלה, בסיפור שעד כה התפרסם בידי הסופר גבריאל מצנף, שהיה בן 50 כשהכירו. מצנף, פדופיל מוצהר, מה שלא מנע ממנו להיות איש רוח נערץ בארצו. לא זאת בלבד שפיתה את הנערה בת ה 14 אל מיטתו, הוא גם כתב על זה. פרשיית האהבים שלהם, כולל תמונות שלה ומכתבים, התפרסמו כחלק מהאמנות שלו.
באופן מפוקח ומרוחק, מתארת ספינגורה איך הוא הפיל אותה ברשתו. סיפורה מתחיל בהעדר דמות אב נוכחת ורצון תמים להיראות, ומסתיים בשתיקת כל המבוגרים שסביבה. מאמה (!) ועד אחרון אנשי רוח ואמנות צרפתיים, שכיבו כל יוזמה לבקר את מעלליו הכוללים גם אונס קטינים ממדינות עולם שלישי.
האבסורד הוא שהכל היה מתועד – בספרים! ודוקא מי שהעיר אותה, היה גבר, בן גילה, שכנראה אהב אותה. אך גם אז, היה לה קשה לפרק את הסיפור שהאמינה לו, לראות את הפנים האמיתיות של מי שאהבה. ברגע שהיא התחילה להבין, התקפי החרדה לא איחרו לבוא, ואז גם נדודי השינה והפרסומים עליה בתוך ספריו שהרסו את חייה.
ההשפעה של השתיקה והכחשה על מי שחווה
למרות שספרינגורה היא בעלת הוצאה לאור, אישה בוגרת ששקמה את חייה, לקח לה שנים רבות להביא את עצמה להוציא את הספר. וכך היא מסבירה את החלטתה לבסוף –
"כדי לאזור אומץ, נאחזתי בסופו של דבר בטיעונים הבאים: אם ברצוני להשקיט אחת ולתמיד את הזעם שמבעבע בי ולתבוע לעצמי מחדש את הפרק הזה בחיי, הכתיבה היא בלי ספק התרופה הטובה ביותר. לא מעט אנשים הציעו לי זאת במהלך השנים. אחרים, לעומתם, ניסו להניא אותי מכך, לטובתי. הגבר שאני אוהבת הוא ששכנע אותי לבסוף. כי לכתוב, פירושו לשוב ולהיות נושא הסיפור שלי. סיפור שהופקע ממני לפני יותר מידי זמן". עמ 184
הוקעת הסיפור מהפדופיל והחזרתו לקורבן, היא חלק מתהליך שיקום לנפש הפצועה.
כמנחת קבוצות ביבליותרפיה במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, אני אני פוגשת את 'הפקעת הסיפור' בקרב נפגעות תקיפה מינית. הטראומה, מטבעה, הופכת את האישה לאובייקט בסיפור של מישהו אחר. הקושי הגדול ביותר הוא לעיתים לא רק הזיכרון עצמו, אלא המאבק על הזכות להיות זו שמספרת אותו.
הכאב של נפגעות תקיפה מינית כרוך לעיתים קרובות בשתיקה כפולה: זו שנכפתה עליהן אז, וזו שממשיכה להדהד בתוכן כשהן מרגישות שהסיפור שלהן 'שייך' למשהו אפל או לאדם אחר.
כתיבה ככלי להשבת העצמי והסיפור האישי
בחדר הטיפולים או מעל הדף הלבן, אנחנו עוסקות בהשבת הבעלות. הפיכת המילים שנכפו – למילים שהמטופלת בוחרת בהן. הכתיבה היא לא רק עדות, אלא מעשה של ריבונות. הרגע שבו הקול הפנימי גובר על הנרטיב של הפוגע, והנפגעת חוזרת להיות הגיבורה של חייה.
הכתיבה הטיפולית מאפשרת לנו להתבונן בסיפור שהופקע, לפרק את המבט הזר והמשתיק, ולטוות במקומו חוטים של משמעות חדשה. כשאנחנו כותבות את הכאב, אנחנו לא רק משחררות אותו – אנו תובעות עליו בעלות, ובכך מתחיל הריפוי האמיתי.
"ההסכמה" תורגם לעשרות שפות (בישראל, הוצאת תכלת) ועורר את החברה האליטה האמנותית בצרפת לחשבון נפש.
כשקראתי את הספר הרגשתי שאני עדה, שותפה, להכרה החדשה – בסיפור שלה.
תרגיל בביבליותרפיה (טיפול בכתיבה ובסיפור):
איזה סיפור הופקע מידי, הסתפר על ידי אחר.ת ועכשיו אני רוצה להחזיר אותו לעצמי?