תפילה בעולם מודרני
אחרי כל המילים, בתחתיתו של עולם, אני מחפשת בסוף סיפור טוב. הסיפור הטוב של הספר טכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון (מדף הוצאה לאור), הוא רגע של תפילה, לאחר חוויה של שהות בטבע, בחזרה לשורשים ולשבטיות, בחסות הריינבואו. פנייה לכיוון ירושלים, עם סידור ביד והודיה לאלוהים, לא כי צריך, אלא כי רוצים. התנועה שבאה מפנים, כמו טבע ראשון, להגיד תודה לחסד שמקיף בחיבור, רגע שאין בו ספק.
הספר מציף את העובדה שהתודעה שלנו שרויה תחת כישוף, שאנו מכנים אותו "המציאות", אך בעצם מדובר רק תפיסה אחת אפשרית, והיא יכולה להשתנות הודות למדיומים בהם אנחנו משתמשים – תקשורת המונים, צום, טלוויזיה, נשימה, ספרים, משחקי מחשב, או חומרים פסיכו אקטיביים. בשבילי היצירה היא מדיום שמחדש לי את תפיסת המציאות.
הספר טכנומיסטיקה מרים לטכנולוגיה. חוויתי דרכו תיקון ביחס אליה. טיפלתי בנערות ונערים שלא הצליחו להרים אלי מבט מהטלפון. כמרצה אני רואה איך משנה לשנה לסטודנטים, אנשים מבוגרים, קשה לעזוב את הרשת לשלוש שעות. אני מדברת עם הילדים שלי על נזקי ההתמכרות למכשירים וגם נאבקת בתוך עצמי. פיתחתי אנטי כלפי הטכנולוגיה.
ד"ר דני נווה, שהתראיין לפודקאסט שלי בנושא תודעה וסביבה ומסתובב בעולם עם טלפון טיפש, אמר שלא נוכל לחזור לאחור, מה שנותר לעשות הוא לרתום את הידע והטכנולוגיה לטובתנו. גם הספר טוען שהטכנולוגיה היא דרך להתפתח, במובן הכי רוחני שיש.
"אכלנו את פרי עץ הדעת ואנחנו נאכל אותו עד הסוף. רק אז נוכל לומר ברכת המזון או להביא – הבחירה בידינו", עמ 41.
זה האתגר של התקופה – האיזון והבחירה בין השתוללות הידע שבחוץ, ובין מה שקורה בתוכנו – ההוויה הפנימית שקוראת לנו להקשיב לה.
התפיסה של הרטוגזון לגבי האינטרנט, הפכה לי את הראש. הוא מציע שהרשת היא ידע נצבר שהעולם משתף, מוח תודעה גדול שהוא שיקוף טכנולוגי של לא מודע קיבוצי. "דומה שכל האנושות התגייסה למען מטרה זו. המדהים הוא שבזמן שנראה כאילו האנושות משקיעה את כוחותיה בענייני חולין, ואיש אינו עוסק עוד בפעילות משיחית, מגיע המשיח – בדיוק כמו בנבואה היהודית – בהיסח הדעת". עמ' 92
כתיבה ככישוף המציאות
במובנים רבים, הכתיבה היא מעשה של כישוף מציאות. המילה "אברא כדברא" (אברא כפי שאדבר) מבטאת בדיוק את הכוח הזה: כשאנחנו מעניקים מילים לחוויה, אנחנו לא רק מתעדים אותה, אלא משנים את המבנה האנרגטי והפסיכולוגי שלה בתוכנו. הרטזוגן מציע לנו ב"טכנומיסטיקה" להסתכל על התודעה כמערכת שניתן לשחק בה, ובתהליכי כתיבה אנחנו מנצלים את המשחק הזה כדי לשכתב את גורלנו. כשאנחנו כותבים סיפור, אנחנו מטילים "כישוף" על העבר שלנו – אנחנו מחליטים איזו משמעות תהיה לו ואיזה תוקף הוא יקבל בהווה. הפעולה הזו של בחירת המילים היא אקט של ריבונות; היא הופכת את המציאות מחומר נוקשה ובלתי משתנה לחומר גמיש שניתן לעצב אותו מחדש דרך כוח הרצון והדמיון.
המדיום משנה את המיתוס האישי
האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור מושפע עמוקות מהמדיום שדרכו אנחנו מתבוננים. שליפת קלף, קריאת שורה בספר או כתיבה ביומן – כל מדיום כזה משמש כ"עדשה" אחרת שדרכה התודעה שלנו משתקפת. קלף מקלפי מסע הגיבור למשל, מציע לנו שפה סימבולית וארכיטיפית שמוציאה אותנו מהסיפור הליניארי והמצומצם של ה"אגו" ומחברת אותנו למיתוס רחב יותר. לעומת זאת, כתיבה חופשית ביומן מאפשרת פריקה וארגון מחדש של הזיכרון. המעבר בין מדיומים שונים מאפשר לנו "לתחמן" את מנגנוני ההגנה שלנו; כשהמדיום משתנה, הסיפור חייב להשתנות איתו. כך אנחנו מגלים שאין סיפור אחד מוחלט, אלא אינסוף אפשרויות של קיום, וכי השפה היא המפתח שפותח את הדלתות בין המציאויות הללו.
תרגיל כתיבה לנפש - ביבליותרפיה: מפרוטוקול לכישוף
המטרה של התרגיל היא לראות איך המציאות "מצייתת" למדיום שדרכו אנחנו בוחרים לתאר אותה.
מדיום הדיווח (הפרוטוקול): בחרו סיטואציה אחת מהחיים שלכם שמרגישה כרגע תקועה, מעייפת או חסרת קסם. כתבו אותה במשך 3 דקות כ"דיווח עובדתי": רק מה שקרה, בלי רגשות ובלי פרשנות. (למשל: "קמתי בבוקר, שתיתי קפה, היו פקקים, הבוס אמר לי שצריך להגיש את הדוח עד מחר").
מדיום הסימבולים (הקלף/הדימוי): כעת, שלפו קלף מתוך חפיסת קלפים טיפוליים / השלכתיים. איזה דימוי עולה בכם? (למשל: הסנה הבוער, מרים, עבדות, הר סיני). כתבו את אותה סיטואציה מהשלב הראשון, אבל הפעם דרך המדיום של הדימוי הזה. השתמשו בשפה ציורית ומיתית.
מדיום הכישוף (ההכרזה): כעת, קחו את הטקסט מהשלב השני והפכו אותו ל"כישוף מציאות". כתבו פסקה קצרה שמתחילה במילים: "הריני כותבת את הסיפור מחדש…". בפסקה זו, השתמשו בכוח של השפה כדי להחליט איך הסיפור מסתיים או לאן הוא ממשיך. אל תתארו מה קורה, אלא תכריזו מה קורה בתוך התודעה שלכם.