על אובדן, זהות והאור שאינו כבה
חבורת גברים זקנים וילד אחד, הולכת בלילה חשוך להשיב את שאבד. בחודש יוני של שנת 455 בקירקוס מקסימוס ברומא, בעת שוד של שבט הוונדלים בעיר הם מנסים להציל את מנורת משה מבית המקדש. ההליכה שקטה ומפוחדת ועצמתם אל מול הזהב והפאר הנאספים ברומא בכרכרות לעבר ספינות השודדים, הוא התפילה לבדה. שטפן צוויג מספר על המסורת ככוח העומד מול המודרניות, בוירטואוזיות נוגעת ללב.
הניסיון להציל את "מנורת משה" הוא לא רק ניסיון להציל חפץ מזהב, אלא ניסיון להחזיק בזהות ובמשמעות מול עולם של שוד וחורבן. הסמל הוא נשא של חוסן קהילתי. המסע להשבת המנורה מסמל את המאבק על האובייקט המופנם שלא ניתן להשמיד. המנורה מייצגת את האור התודעתי של קבוצה שסירבה להפוך לקורבן פסיבי של ההיסטוריה. צוויג מראה שדווקא המעשה הקהילתי המשותף – ההליכה המפוחדת אך העקבית בתוך החשיכה – הוא זה שמייצר את הנחמה. היכולת לשאת את הקושי "ביחד" מפרקת את הבדידות הקיומית שנוצרת בעת אסון. המסורת כאן אינה נתפסת כעול מהעבר, אלא כמשאב חוסן חי: היא מעניקה לפרט תחושת שייכות למשהו נצחי, ובכך הופכת את המצוקה הרגעית לפרק אחד בתוך סיפור גדול בהרבה, סיפור שיש בו המשכיות ותקווה גם כשבית המקדש הפיזי כבר איננו.
על התפילה
"על פני האדמה ההרוסה הזאת המפלט, השקט והנחמה שכנו בתפילה בלבד. שכן התפילה היא מופלאה. היא מקהה את הפחד בהבטחה גדולה, היא מרדימה את אימת הנשמה בהמהום מנגן, היא נושאת את הלב הכבד לעבר אלוהים על כנפה הלוחשת. משום כך טוב להתפלל בשעת מצוקה, וטוב יותר להתפלל אף יחד, כי כל קושי קל יותר כשנושאים אותו יחד, וכל דבר טוב מוטב בפני אלוהים כשהוא נעשה בצוותא." המנורה הטמונה / שטפן צוויג. הוצאת תשע נשמות, עמ' 19.
התפילה היא מנגנון לוויסות חרדה קיומית. התיאור של צוויג את התפילה אינו עוסק רק בדת, אלא במנגנון פסיכולוגי עמוק של ויסות רגשי במצבי קצה. ברגעים של חורבן חיצוני, שבהם הסדר העולמי קורס, הנפש זקוקה ל"המהום מנגן" – מקצב חזרתי ומוכר שיוצר אי של ודאות בתוך הכאוס. התפילה, או כל פעולה טקסית מילולית, משמשת כמרחב מעבר שבו האימה הופכת למילים, והלב הכבד מוצא נתיב לביטוי. המוכנות של חבורת הזקנים לצעוד אל תוך הלילה כדי להציל סמל, מדגישה את הצורך האנושי ב"עוגן משמעות"; כשהמציאות הפיזית נשדדת, הנפש נאחזת בסיפור המשותף ובמסורת כדרך לשמור על רצף פנימי ולמנוע את התפוררות הזהות.
תרגיל כתיבה לנפש - ביבליותרפיה
בתהליכי כתיבת סיפור החיים, אנחנו מחפשים את ה"מנורות הטמונות" שלנו – אותם זיכרונות, ערכים או חפצי נפש שמעניקים לנו כוח בזמנים חשוכים. לעיתים מדובר במילה אחת שסבתא אמרה, בניגון שעובר במשפחה או בסיפור מיתולוגי שאנחנו נשענים עליו. הכתיבה על אותם "נכסי רוח" מאפשרת לנו להטמין אותם בתוך הנרטיב שלנו, כך שגם כשהעולם מסביב משתנה ללא היכר, האור הפנימי שלהם נשמר ואינו אובד.
היזכר.י במנורה אחת משלך וכתבי עליה.