"רוגשות שרו מילות הודיה למים הזורמים, לנהרות, לגשם, למי הלידה. 

מידאה ליטפה את אחיותיה לטקס. הכאב בליבה נשטף בדמעות. אחיותיה סביבה שרות ובוכות איתה,

מרגישות בלי מילים זו את עיצבונה של זו, נותנות מוצא לחרדות לב, חולקות קרבה ונחמה.

המילים זרמו מפיהן של הכוהנות. הן שרות, מודות ומברכות את המערה האפלה הפועמת סביבן,

שרות הלל למערה הפועמת בתוככי גופן, מותאמת עם ליבו של העולם, עם ליבה של האם."

עמ' 137

הספר מציג את התפר בין העולמות, לקראת המעבר משלטון מטריארכלי (של האם) לפטריארכלי (של האב). 

אפשר היה לחוש בהבדל בין הזכרי והנקבי. הזכרי הבטוח והיודע, לעומת הנקבי הבודק והמתייעץ.

כוהנות המערה מקשיבות לסימנים בצורת בעלי חיים, חלומות, אותות.

כך הן מקבלות החלטות, מקיימות דיונים, מובילות את המערה. 

ההנהגה הנשית עובדת כרשת ולא בצורה היררכית. היא מכבדת את האם הגדולה, דרך כבוד לדם המחזור, להיריון וללידה.

זהו ספר מלא חושניות, חכמה ויופי, שהרגיש כמו שמשתוקק להזכיר לי אמת חשובה על שושלת הנשים שלי.

רציתי ליצור קשר עם כותבת הספר, סיגל לאה רוה, לחלוק את התפעמותי 

וגם לשאול מתי יוצא הספר הבא (הספר מתמקד בסיפורה של יארה, אך יש רמזים לכך שיהיו ספרים נוספים שיחלקו את סיפוריהן של דמויות נוספות).

משיטוט ברשת התגלה, לצערי, שסיגל לאה רוה נפטרה ממחלה. אני כותבת את מילים אלה לזיכרה.

הרגשתי שהיא כשפה אותי במילותיה, שהיא עמלה ביסודיות על העלאת ידע עתיק ומכונן מעל פני השטח.

חשבתי לאורך הקריאה לאן נעלמה הסמכות הנשית הזאת, וניזכרתי שאימהותנו לדורותיהן איבדו אותה  בחמשת אלפים השנים האחרונות, בשל דומיננטיות שלטון האב,

ועל המחוייבות שלנו, נשים שיודעות, להנחילה חזרה ברכות ובשלום, לתלמידותנו, בנותנו ונשות העולם כולו.

תרגיל כתיבה –

איזו חכמה נשית את רוצה להנחיל לדורות הבאים?

ארץ האם הגדולה, סיפורה של יארה / סיגל לאה רוה ז"ל, הוצאת בת עדן .