נתחיל מסיפור – בשנת 2002, נהגתי להיתקע עם הרכב שלי באמצע הכביש בלי דלק. זו היתה בימבה כחולה וחמודה, ואני, חמודה לא פחות, חזרתי מהודו, והייתי בעיפוף קל. מילא בפעם הראשונה, אבל מה גרם לה להשנות? אללה יודע. כלומר בעיקר זה ששכחתי להעיף מבט על מד הדלק, שבימים קדומים אלה לא נהג להבהב. שוב ושוב מצאתי את עצמי באמצע הכביש, עם מנוע כבוי.
בכל פעם שזה קרה – פעם אחת ברחוב בן גוריון ברמת גן, פעם אחרת על כביש מהיר בהרצליה, ופעם נוספת בכביש שעולה לכרמל – לא הספקתי לצאת מהרכב וכבר מישהו עצר לידי ושאל איך אפשר לעזור. פעם אחת הסיעו אותי לתחנת הדלק הקרובה ומילאנו קצת דלק בבקבוק ריק, פעם אחרת נסעו להביא לי דלק במיכל, והיתה גם הפעם בה לקחו אותי לשתות קפה בצד הדרך תוך כדי חילוץ.
איך אפשר להסביר את פרץ הנדיבות בכביש הישראלי הייגע והממהר?
פשוט מאוד. חזרתי מהודו, אהבתי את העולם והעולם אהב אותי.
לא היתה שאלה לגבי אם יעזרו לי, איך אחלץ, לאן אגיע. לא מיהרתי לשום מקום, לא היו ספקות. פשוט ידעתי. והמציאות מיהרה להענות לידיעה הזו בתום לב ובשמחה גואה.
*
סטודנט שואל אותי לפני כמה ימים בשיעור על מסע הגיבור וההשפעות שהוא צריך להתמודד איתן- "מה שאת מספרת זה נחמד ויפה, אבל מה עם מה שקורה בחוץ"?
"איפה"? שאלתי, כלומר מה זה חוץ לדעתך…
"בכביש למשל", הוא ענה
"בכביש?" נזכרתי בכל אלה שעצרו לעזור לי, בטרמפים שלקחתי, במפגשים שהתרחשו בכבישים, "אני רואה בכביש אנשים נחמדים שעוזרים כל הזמן."
"ובחדשות?"
"מה שבטלוויזיה?" מה חדש שם? הכל אותו דבר, "זה סיפור אחד שמנסים לגרום לך להתמכר אליו. בחדשות אצלי, ממה שאני רואה, קורים דברים אחרים לגמרי – אנשים יוצרים, מלא עזרה ונדיבות. תלוי לאן אתה מסתכל."
*
פעם, חשבתי שזו נאיביות לדבר ככה, היום אני יודעת שזה מקום לשאוף אליו. כמובן שלא תמיד אני מרגישה כך וברור שהכביש הישראלי הוא לא רק יופי ושמחות, אבל בכל פעם שספקות מכרסמים, כאשר שאני נותנת יותר מידי משקל לצדדים החשוכים של החיים, אני נזכרת שהאור בא מתוכי ולא מתפתה לתת למשהו או למישהו אחר, להוביל את הסיפור שלי.
מה שאני מאמינה – הוא שקורה.
חנוכה שמח.
