בתור אישה שחוותה את הקצוות – גם נבחרה כמועדפת ובמקרה אחר נזרקה מכל המדרגות
כבר הבנתי את הטריק, שעיקרו לא לחכות שיראו אותי מבחוץ
אלא להמשיך להתבונן עד שאתגלה לעצמי.
בור ההעדפה הוא שכיח מאוד, אלוהים בכבודו ובעצמו חוטא בו וגם מורים גדולים נופלים לתוכו.
לחבב את המקובל, המוצלח, זה שאושר מבחוץ.
כשאני בוחרת חברים זה עניין אחד – ללכת עם מי שקל, נעים, זורם
אבל בתפקיד – אמא, מטפלת, מנחה, מורת דרך: זה סיפור אחר לגמרי.
אני לומדת לשעות למנחות שונות ומגוונות.
ומאיפה למדתי כל כך לא להעדיף?
מהעדפות שראיתי של מנחים ומורים, ומה זה עשה לקבוצה ולחברה.
עזבתי קבוצה בה המנחה פלירטטה עם אחד המשתתפים, בסוף הקורס התגלה שהיה בניהם רומן.
כמטפלת במשרד החינוך ראיתי מורים שנקשרים לתלמידים חזקים מקיבוצים למשל,
ומפנים עורף לתלמידים חלשים, מפנימיות, שהחיים כבר הפנו להם חתיכת עורף שאין לתאר.
בקליניקה אני פוגשת סיפורי שבר על הורים שמעדיפים את אחד הילדים ומתנכלים לאחר (בדרך כלל דווקא זה שדומה להם).
כשאני מנחה קבוצות בקלות אפשר לזהות כוחות שיכולים למשוך אותי לגחך (אפילו בקריצה, בחיוך קטן) על משתתפת חלשה שמעצבנת את כולם, ואם הייתי נופלת לפופולאריות זולה כדי להתחבב על הקבוצה, כנראה שלא הבנתי את תפקידי.
אבל את השורש למדתי מהוריי, שלמרות שהייתי הבת הסוררת שעשתה להם חיים לא קלים
הם אף פעם לא נתנו לי להרגיש פחות אהובה מהאחים שלי.
יש לפני בתי חיים שלמים בה תהנה מהעדפות ותתאכזב מחוסר נראות
בינתיים אני אלך לצידה ואזכיר לה
את מה שבגיל שלוש אמר לי הגנן שלה נדי: לילדה יש חוש צדק מפותח.
תכף היא בת מצווה ואני מאחלת לה להקשיב לכישרונה החד והמולד
לדעת לזהות בערנות קווים לדמותם של שוויון וצדק, כדי להביא שלום בעולם.
