ואז, מתוך הצפה שהגוף לא מסוגל לשאת, מופיעים קשיים – כאבי גוף, ייסורי נפש, תקיעויות בזוגיות, פיטורים חוזרים ונשנים מעבודה, מחלות שמתעוררות חדשות לבקרים, אי יכולת להחזיק מערכות יחסים, כעסים ונתקים מול אנשים קרובים.

הנפש נשארה תלויה באוויר, משתוקקת להתיר ולהתרפא, אך לעתים במקום להתמסר ללב העניין, אנחנו טועים לחשוב שפתרונות קסם כמו נסיעות לחו"ל, קניות או צפייה בטלנובלות, יעזרו לנו להעביר את הזעם, האימה והדיכאון. אי אפשר להניח פלסתר על פצע כה עמוק ומדמם. אין קיצורי דרך, על מנת להתמודד – יש לעבור דרך כאב.  

לפעמים, המפגש עם סיפור החיים בתשומת לב, הניסיון להבין מי אני מבעד לכל הקליפות והתחפושות – לא פשוט. אמנם המטרה היא להכיר ברגשות על מנת לפנות את העומס, ובכל זאת – החוויה היא מאתגרת. אדם מגיע לטיפול ופתאום מבין את משמעות הבחירות שעשה ואת השלכותיהן, מרגיש כאב שהצטבר במשך שנים, כמו לראות את עצמך מול מראה קרובה מאוד. 

מצד שני להמשיך להדחיק, לא יוצר הקלה, להפך, יש נטייה להיגרר להרגלים מזיקים, רגשות קשים עוברים החרפה והתסמינים דוחקים למקומות עצובים. מה שלא מטופל לא נעלם, הוא ממשיך לשחק בחוטי הרגשות ולערער את נפשנו.

לעתים, כשבוחרים להתחיל ללכת בדרך, המפגש עם עצמי באופן כה אינטימי – משתק ויש נטיה לעצור הכל ולברוח. כמו כן החוויה שפתאום רואים אותם באופן טוב וחומל, כל כך זרה לאנשים שהם לא מסוגלים להכיל אותה. קרה לי לא פעם שאנשים עזבו קורס, סדנא, טיפול, דווקא כשעלה סיפור משמעותי, דווקא כששיתפו כמה ביטחון הם חשים בקבוצה או איתי בקליניקה. אם מסכימים להישאר עוד קצת ולעבור את הבהלה, מבינים את גודל ההיזדמנות, לשהות לאורך מסלול החיים, אך הפעם לא לבד, באופן שמכבד את התחושות שלך. לאחר שנמצא לך מקום בעולם, הכובד מתפנה, התסמינים נרגעים, המתח מתחלף בהכלה ובחמלה. 

בטיפול אנו רוצות להקל על התסמינים, אך גם מבקשות לחתור לשורש הכאב, למקור שלו. על מנת להגיע אליו, אנו נעזרות בסיפור החיים, פורשות אירועים מכוננים וצמתים משמעותיות. בדרך כלל תסלל הדרך לתחושות שקפאו בזמן – עלבון, פחד, כעס, שנבעו מחוסר נראות, תסכול או פגיעה. כאשר מעניקים מילים לתחושות שנעלמו ונאלמו, הלב מתרכך. יש מקום לרגש להיות, נכנס אוויר לסיפור, אפשר לראות אותו מזויות שונות, להבין אחרת ולהתפייס.

הטיפול מביא להתבוננות על מצבים שונים בחיים, באמצעות כתיבה וסיפור בעל פה של אירועים מכוננים, המילים מפרקות את הדחיסות ומאפשרות לאוורר את כל מה שהתקבע. מתוך נקודות מבט שונות מגיחות אפשרויות חדשות להביט על אירועי עבר. בד בבד נוצרות הזדמנויות להתיר נדרים, להודות בטעויות, למחול על משגים. טעויות שלא נעשו מרוע, אלא ממצוקה, ואז אפשר לקחת אחריות, לסלוח, ולבחור אחרת. כשנוצר המרווח מהסיפור, כשאת מרגישה מובנת יותר ומפתחת חמלה לעבר שלך, מתרקם סיפור חדש, נינוח ובריא יותר.

ליוויתי מאות א.נשים בתהליכים של השכנת שלום ביחסים עם עצמם ועם הזולת, אני יודעת שדרוש אומץ לצאת למסעו של הגיבור, מסעה של הגיבורה, אך בסוף, כל אחד ואחת מוצאים את החירות לברוא את עצמיותם ולחיות על פי האמת האישית.

בספר "חוצה ים ומדבר – מסע הגיבורה שאני", כתבתי זאת כך (עמ' 161) :

אוספת את החלקים –

זיכרונות מן העבר,

חוויות כשל,

רגעים של התרוממות רוח.

מלקטת את הסיפור

שלך.

עוד על טיפול בכתיבה כאן