הילד שהכי קשה לי – משחקי אור וצל במשפחה, בקליניקה ובספרות

שולמית כותבת לבתה פתקים ומניחה על השולחן בחדרה – מילה, משפט אוהב, שיר. בהמשך היא מצרפת אותם למחברת שכל יום היא משאירה לה על המיטה. אין תגובה, הבת לא אומרת דבר. אבל יום אחד הבת כותבת במחברת בלורד שחור עבה – אני שונאת פסנתר.

*

צל (או ה-"Shadow") על פי יונג, מתייחס לאלמנטים הלא מודעים באישיות של אדם, אשר הוא מדחיק  מהתודעה. הם כוללים תכונות, רגשות ודחפים שליליים או לא רצויים, כמו כעס, פחד, או אפילו אספקטים של אישיות שאין האדם מודע להם או שמרגיש שהוא רוצה להסתיר.

יונג טוען שיש חשיבות רבה למודעות הצל, שכן הכחשתו יכולה להוביל לבעיות נפשיות ולקשיים במערכות יחסים. הכרה והבנה של הצל יכולה לתרום לצמיחה אישית ולתהליכי ריפוי, מכיוון שהיא מאפשרת לאדם לאמץ את כל הצדדים של אישיותו ולא רק את החיוביים.

מתי אנו פוגשים בצל? באומנות אנחנו רואים אותו כנסיך האופל או המכשפה הרעה. קבוצת חברים משליכה את התכונות הקשות שלה על שעיר לעזאזל. מדינה משליכה את כל מה שהיא לא מסתדרת איתו  – על אויב. לא קל לשאת בתוכנו את מופעי הצל ולכן אנו "זורקים" אותם על האחר.

אבל זה לא קורה רק בתרבות, בקבוצת חברים או במדינה, אלא גם, שלא לומר בעיקר – במשפחה. איך הדבר מתרחש בפועל?

לדוגמה, הורה שמדחיק כעס יכול להשליך על ילדיו ולחשוב שהם כועסים או מתמרדים, או לכעוס עליהם כשהם מציגים כעס או מרד.

דינמיקות משפחתיות מהעבר יכולות להוביל לתבניות חשיבה והתנהגות שחוזרות על עצמן ולקבע את בני המשפחה בתפקידים נצחיים כגון – הקורבן, התוקף, המורד, המרצה.

הצל יכול להיחשף על ידי מתח גדול שמתעורר ביחסים בין ההורים ובין הורה לילד. כאשר אדם לא מצליח לשאת את החושך של עצמו, לעתים מתוך מצוקה, הוא משליך אותו על האחר, שיכול להיות בן הזוג או אחד הילדים.

למשל הורה שהוא מאוד קפדן לעומת ילד מפוזר או שכחן. הצל של ההורה מתגלם אצל הילד. הוא יכול להוקיע את התכונות הללו, לכעוס על הילד, או להתחבר לחלק בתוכו שמאפשר לעצמו לשחרר שליטה לעתים, לשכוח, לא לדעת.

*

הקלאסיקה "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד", של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, התפרסמה בינואר 1886.  דוקטור הנרי ג'קיל, לונדוני מכובד חוקר שמחפש תרופה שתעזור להבין את הרוע במטרה למגר אותו. ג'קיל מגלה שיקוי שמאפשר לו להדחיק זמנית את הצד הטוב באישיותו של אדם והוא מתנסה בה. מיסטר הייד – יצור אפל, מעוות ואלים, פורץ ללא כל התרעה בזמנים בלתי צפויים, באופן בלתי נשלט.

רק בסוף הספר מתגלה התעלומה – מדובר באותו אדם. בלילות יוצאת דמותו של מר הייד, מרגע שצד זה של אישיותו משתחרר, דוקטור ג'קיל מנסה להציל את 'האני הטוב' שלו משליטתו של הייד – בניסיון שנועד מראש לכישלון.

הנובלה הפכה לקלאסיקה ולמטבע לשון בדבר המרחק בין צדדים שונים באישיותנו. הביבליותרפיה עורכת חיבורים בין ספרות ופסיכולוגיה, ובמקרה של יצירה זו, מדובר על צל שמשתחרר באופן לא מבוקר, ומשתלט על הנפש. בדרך מרתקת חוקרת הספרות את מופעי האור והצל בתוכנו.

*

נחזור לשולמית. כשהיא רואה את המשפט "אני שונאת פסנתר" היא לא מתרגשת. בתה למדה פסנתר כשהיתה קטנה ואז הפסיקה. אך כשאנו צוללות אל האירועים, פתאום דמעות מכסות את עיניה, היא נזכרת בסיפור על פרטיו: הבת שלה חויבה על ידה ללמוד פסנתר. היא לא אהבה לנגן ולא להתאמן, אך שולמית הפצירה בה שהיא חייבת ללמד, שנגינה היא חלק בסיסי וחשוב בחינוך שלה, שאין לוותר עליו. בתה נסתה לנקוט כל מיני תחבולות על מנת להיעדר מהשיעורים, היא היתה שוכחת ונשארת אצל חברות, או שהיתה נהיית חולה, ובפעמים אחרות אמרה שהיא הולכת ולבסוף לא הגיעה לשיעור. הוריה השיבו אש. היא נענשה, הגיבלו את תנועתה וההורים היו מאוכזבים ממנה וכעסו עליה כל הזמן. 

הבת הפסיקה לנגן בפסנתר כשיום אחד ניכוותה באצבעותיה מאש הכיריים, לקח לכוויות זמן רב להחלים וכאשר חזרה לשיעורים היא לא הסכימה לנגן. תוך מספר שבועות השיעורים הופסקו.

שולמית נזכרת פתאום במה שנקבר תחת שמי הזמן והשכחה – את תנועת ההכרח שהפעילו ההורים על בתם על מנת שתלמד לנגן.

איך כל זה קשור לצל? משיחות עם שולמית לגבי הבית ממנו היא באה, היא ספרה שגם היא לא אהבה לנגן אך כולם בבית היו חייבים להמשיך. היא עצמה לא העזה להמרות את פי הוריה ונגנה במשך שבע שנים, עד שהוריה שיחררו אותה מהמשא. למרות שכלל לא נהנתה מהלמידה, בשל התרבות ממנה באה, היה לה ברור שכאמא עליה להעניק לילדיה ידע בסיסי במוסיקה, לטובתם. 

כאשר ראתה את התמרדותה של בתה בצורות שונות היא נפגעה עד עמקי נשמתה ולא הצליחה לקבל את האפשרות להפסיק את הלימוד. היא עצמה הוכרחה אך צייתה והנה יש לה בת שלא מוכנה לרקוד לחליל התרבות וההורים. 

בשיחה שקיימו השתיים שנתיים אחרי, אמרה לה הבת – שברתם אותי. הבת חשה שהפעילו כוח גדול כנגד רצונה. היא הרגישה שמאז היא לא יכולה לסמוך על ההורים שלה, להרגיש שרואים אותה. ברגע שנהיתה עצמאית החליטה הבת להשיב להוריה בנקמה, נעלמה והדאיגה אותם לאורך תקופה ארוכה, עד שהאם מצאה את הדרך להגיע לבת ולשוחח איתה, להסביר, לקחת אחריות ולבסוף להתנצל. 

שולמית היתה ילדה מרצה שנולדה לה ילדה מרדנית, לאחר שהסתייגה, הענישה וכפתה התיישרות לפי חוקי הבית, היא הסכימה לראות שהיא אפילו מקנאה בבתה שהיה לה אומץ לעמוד מול הוריה, שלא כמוה, שלמדה שבע שנים מבלי לפצות פה. מתוך המקום שהחל להעריך את כוחות המרד וללמוד מהם משהו על עצמה, היא נזכרה שכאשר היא היתה מצייתת ללא עוררין, היא היתה הופכת חולה. היא פיתחה אלרגיות לגורמים שונים, בהמשך הגיע פסוריאזיס ושולמית הגיעה אלי לקליניקה בשל פיברומיאלגייה.

שולמית הפכה לאדם שלם לאחר שהכירה את החלק המרדן שבבתה וכך את מרכיב המרדנות באישיותה. כך, בתהליך מפעים, הצל נחשף והביא אור ליחסים של שולמית עם עצמה ושלה עם בתה. כמו כן היא למדה לצאת מהתלם, לא להסכים ולהגיד לא. מאז כבר לא היה צורך במחלות, הסימפטומים שכחו והיא הפכה אדם אקטיבי יותר.

הצל מהווה הזדמנות נדירה – מספר לנו את מה שאיננו רוצים לדעת, ובכך מגלה לנו קלקולים מול עצמנו ובתוך מערכות יחסים. משחקי האור והצל במיוחד בתוך משפחה, הם אינסופיים. במקום להתעלם ולהצטער על כך שהילדים שלנו הם לא כמו שתכננו, אפשר למנף את האתגר לצמיחה.

*

כך אני כותבת בספר "חוצה ים ומדבר – מסע הגיבורה שאני":

הילדים

הגיבורה קיבלה מתנה

ללוות נשמות באופן צמוד.

לעתים הורים הם עדיין ילדים,

פצעיהם מול הוריהם עוד פתוחים,

והם אינם מסוגלים להכיל את ילדיהם,

כי אף פעם לא פינו מקום לעצמם.

הגיבורה יודעת שהילד או הילדה שהכי קשה לה איתם

מזכירים לה סיפור כואב על עצמה, שרוצה להתגלות.

היא אינה הודפת, אינה מכחישה, אינה מאשימה.

היא מתבוננת.

הילדים אינם משהו שצריך לטפל בו.

הם אפשרות שהגיעה לפתחך בחסד,

לתיקון.