איך כותבים שינוי

עניי עירך קודמים

בקורס אני משלבת טקסטים מכל התרבויות: דוגמאות סיפורים מרפאים משבטי האנדים, מקהילות האבוריג'ינים, משיריו של גלאל אדין רומי ומסיפורי התורה. אנחנו נפתחים למסורות חכמה נרחבות שהשאירו לנו מטען תרבותי עשיר ומגוון. הפעם אנחנו קוראים טקסטים מספרה הראשון של חווה ניסימוב -"ילדה משם", טלאי זיכרונות שמספרים על רעב, מצוקה, אובדן. בקורסים יש סטודנטים ערבים מדתות שונות, חלקם משתפים בבכי, את המחשבות הנודדות אל המצב בעזה. זהותם חצויה, הם רוצים לחוש חסד עבור הרעב, האובדן והמצוקה גם שם. התגובות בקבוצה חלוקות, יש שמכילים ומביעים הזדהות, ואחרים שומרים על עמדה בנוסח "עניי עירך קודמים". אומרים בכנות – כרגע אי אפשר לחשוב על שום דבר מלבד צער המשפחות שחוו תופת בשביעי באוקטובר. אני מבינה אותם.

בחלק השני של כל שיעור יש סדנת כתיבה. התרגיל הפעם – על איך כותבים שינוי. אני מבקשת מהסטודנטים לכתוב אפיזודה מהחיים האישיים, בה בשל מהלך כלשהו – טיפול, אדם, תהליך פנימי – ההתרחבה התודעה וראינו אותו  מזווית אחרת. אל תברחו רחוק, אני מציעה להם. הם קוראים בדמעות טקסטים על רגעים מכוננים ביחסים ממעגל ראשון – הורים, ילדים, אחים. איך ראיתי פתאום את אמא אחרת משחשבתי. כיצד אירוע מסוים הפך את הקערה על פיה באופן בו תפסתי את אבא. באיזה אופן נחשפתי לפגיעות של אח שתמיד היתה בנינו יריבות. כשהסיפורים הופכים אישיים, כבר אין קליפות של הגדרות שיפרידו בנינו: לא דת ולא תרבות, לא שפה ולא פוליטיקה. נשארים האנשים וכמיהתם היומיומית לניראות.

זיכרון בסלון בכיכר החטופים

בערב יום השואה אני בכיכר בתל אביב. שורדת השואה עליזה לנדאו מספרת שיצאה מבין גופות בבור הריגה כילדה ופועלים פולנים אספו אותה מהיער והביאו לכפר, שם התייעצו מה לעשות בה. אמנם היתה בת שלוש, אך זוכרת את עצמה שוכבת בחדר בהכרה מעורפלת, כשאנשי הכפר דיברו על כך שהיא לא תשרוד. היא לא הצליחה לאכול, מערכת העיכול שלה יצאה מתפקוד. זוג חשוך ילדים לקח אותה ובסבלנות אין קץ הבריא את גופה והציל את חייה. לאחר תקופה אמא שלה הופיעה ולקחה אותה, יחד עלו לארץ. עברי לידר סיפר על אמו שהיתה ילדה והוחבאה בצד הארי של ורשה. במרד, כשהעיר הופצצה, והאישה שהחביאה את אימו מתה, האם בת הארבע נשארה נעולה בחדר. שכן ששמע אותה מנגנת על פסנתר פרץ את הדלת והבריח אותה עם משפחתו.

משפחת האומנה של חווה ניסימוב, הזוג שהציל את עליזה, אנשים שבתושיה הצילו את דליה אמו של עברי לידר. אני חושבת על אלה שבחרו לעזור, שחרפו נפשם תוך סיכון אדיר והצילו יהודים. גם הם סבלו רעב לעתים והיו במצוקה גדולה, מה היה קורה אם הם היו חושבים שעניי עירם קודמים? אם בתוך אימת המלחמה הם לא היו מרימים ראש מעל המים ומביטים על כאב ומצוקה של אחרים?

אני חוזרת מהשיעור הביבליותרפיה במכללת אורנים עם כאב ראש חריף ונשכבת על הספה בסלון, חולקת עם הילדים את המורכבות של התכנים שעלו. אם זה כל כך קשה, הם מציעים לי, אל תלמדי את השיעורים האלה. אני לא יכולה, אני מסבירה להם, אנחנו חייבים לדבר על מה שקורה כאן. כי המיעוט החמל, בדל החסד, הוא קומץ האנושיות שמחזיק את העולם.

צפירה במוסך בפרדס חנה

לאבא שלי היה בית קפה בתל אביב. פעם, כילדה, שאלתי אותו מה העובדים הערבים עושים בזמן הצפירה. הוא אמר שהם עומדים או שהם עולים לקומה השניה. ואיך להם עם זה? הקשתי. אני אומר להם לחשוב על המתים שלהם, אבי ענה. זו גישה מכבדת. ביום השואה אני במוסך באזור התעשייה של פרדס חנה. בכביש שליד המוסך אנשים יוצאים מהרכבים ועומדים. אדם חרדי ממשיך לנקות את הרכב והפועלים הערבים במוסך לא עומדים, אך שומרים על שקט. בצפירה אני חושבת על ורשה ועל עזה, על החטופים ועל פוגרומים של מתנחלים בכפרים ערביים. רואה את הסבל האנושי. שלא ניתן להפרדת הזהויות לבלבל אותנו, רעב הוא רעב. אובדן הוא אובדן. אימה היא אימה. בכל מקום ובכל זמן. אם כל אחד יחשוב רק על המתים שלו, נשאר נעולים בתוך משבצת צרה. אני מתפללת שתתרחב לי החמלה כלפי כולם. שאסיר את מעטפת הזהות מהסיפור האישי והקולקטיבי בתוכם אני שבויה. לא בשביל אף אחד אחר, מתוך אגואיזם צרוף אני רוצה את השלום, כדי שאוכל לנשום ולאהוב באמת.