הכל התחיל בגלל האיראנים. האיש ישב ליד המיטה בשש בבוקר, את שומעת? הוא אמר לי בעודי מתאוששת מהלילה, אני רוצה שנעוף מפה.
איך? למה? עוד לא הבנתי באיזו שנה אנחנו.
היום, דרש. עכשיו התעוררתי, כבר ביררתי טיסות, הוא מיד הוסיף.
מה? למתי? התרוממתי מהמיטה.
להערב, הוא דפדף בטלפון.
יש לציין שאנחנו לא כאלה ספונטניים, אבל היה לו חלום. האירנים אמורים לתקוף בימים הקרובים, מאות טילים בליסטים, ואני עם מידע שמגיע בחלומות לא מתווכחת.
לאן יש טיסה? שאלתי בענייניות מהוסה.
זהו אין הרבה טיסות מהיום להיום, הוא הרצין, מצאתי לורשה.
תיסע אתה לורשה, נזפתי. ומיד קמתי והתחלתי להפעיל חיפושים לטיסות דרך סוכנת שהומלצה בקבוצה מקומית.
אוגוסט 2024, הרבה זמן לא היינו בחו"ל. מאז שפרצה המלחמה הפחיד אותי לצאת מפה. הסוכנת לא אכזבה ומצאה לנו כרטיסים לקפריסין, במחיר מופקע. לרנקה.
טרמינל ז'טם איי לאב יו – בשדה התעופה עם תמונות החטופים ליד המסוע, חשבתי שאי אפשר לצאת מכאן באמת. כשישבנו על קפה בדיוטי, אמרתי לאיש שאני לא זקוקה לחופשה. עושה מה שאני אוהבת וכשהעבודה היא המקום בו אני פורחת – אין צורך.
הטיוח התברר ברגע שנחתנו. רוח קפריסאית הכתה בפנים והים היה במרחק הליכה מהמלון בו התארחנו. הנחנו את המזוודות ויצאנו לחוף. היומן שלי היה ריק וכשנכנסתי למים שאלתי את עצמי – על מי את עובדת?
הייתי זקוקה לחופשה כאוויר לנשימה ואפילו לא ידעתי. נכון, אני אוהבת את העיסוק שלי, אבל עובדת הרבה וללא הרף.
ההרגל הזה קשור למוסר העבודה שקיבלתי בבית, להיותי עצמאית וגם כי רעיונות בלתי נדלים תוקפים אותי חדשות לבקרים – ספרים, סדנאות וקורסים שבא לי ליצור ולעשות, מתשוקה אמיתית.
השבוע שלי מתחלק ליום באורנים בקורסי הביבליותרפיה, יום קליניקה, סדנאות כתיבה שאני מנחה בזום, שני ימי כתיבה, שלפעמים שותים לי אותם ענייני ההפקה והשיווק, במיוחד כשיצירה חדשה נחשפת (בשנים האחרונות הוצאתי כל שנה ספר). אל אלה מתווספות הרצאות וסדנאות למתנ"סים, ספריות, מרכזי תרבות, צוותי חינוך וטיפול, באופן לא קבוע, פה ושם לתוך השבוע. מעבר לאלה אני מגדלת שלושה ילדים, מגישה צהריים לשולחן בכל יום כמעט.
אז מסתבר שמצטבר עומס וכנראה שאני אפילו לא מכירה בו. ידוע שרמת הלחץ שאנחנו שרויים בה הישראלים היא מאוד לא בריאה. אל אלה מצטרפת עבודה שאני לוקחת הביתה, כי כמובן שהקליניקה לא מסיימת בשעה שנגמר, משתתפי הסדנאות והקורסים מלווים אותי בלב ובנפש וכשאני כותבת, הסיפור נכנס לי לדם ולא עוזב עד שאני מניחה את המילים על הדף. כך יצא שבלי להרגיש סיימתי את השנה על הגחון.
אני מריחה את סוף השנה בהקלה. להחזיק כמה קבוצות באופן שנתי במיוחד עם אתגרי התקופה הנוכחיים, ללוות אנשים במשברי חיים, לעבוד עם הטראומות המצטברות מהמלחמה – זה לא רק עניין של זמן, אלא של מכל הלב שמתמלא.
קפריסין היתה טובה אלינו. שבוע של חופש אמיתי. נחתי, לא חשבתי על עבודה ולא תכננתי שום דבר, עבורי מדובר בהישג מהפכני.
והנה הגלגל מסתובב ואני שוב מתכחשת: כשאנחנו חושבים על הקיץ, אני אומרת לאיש – לא צריך חופשה. אפשר מידי פעם לנסוע ליום פה יום שם. והוא מזכיר לי את קפריסין, שהפכה לשם קוד לצורך לעצור, ואומר – גם אז חשבת ככה. בואי נעשה חופשה, עם נתח זמן של יחד משפחתי בריא. אז בלי קשר לקיץ, נסענו כבר עכשיו לכמה ימים בצפון – שקט, מים זורמים, ירוק, לשטוף את העיניים והלב, רק אנחנו. להיזכר בכמה נחוץ להרפות ולא להאמין למחשבה שאין לי צורך בחופש.
