גיל חמישים – אני רואה
רואה את המלחמה, זו המתחוללת בחוץ וזו שבתוכי. רואה את הבריתות. רואה את ההפרות. רואה לידות. רואה שכול. רואה שקרים. רואה יופי. רואה זיופים. רואה אמת. רואה את ההורים. רואה את הילדים. רואה את האחים. רואה את ההתגברויות, רואה את הטעויות. רואה את האפשרות לסלוח.
גיל חמישים – טובה דיה
אני בת טובה דיה, אמא טובה דיה. בת זוג טובה דיה. אחות טובה דיה. חברה טובה דיה. מנחה טובה דיה. כותבת טובה דיה. מרצה טובה דיה. מטפלת טובה דיה.
גיל חמישים – חמישה עשורים
בעשור הראשון לחיי הפציעו כוחותיי המיוחדים אך התביישתי בהם, לא רציתי להיות נבדלת.
בעשור השני כוכב התקשורת שבי החל לזרוח, גיליתי את הזירה החברתית.
בעשור השלישי התוודעתי לכוחות ההנהגה שלי, בהדרכה, פיקוד והובלת תהליכים.
בעשור הרביעי מצאתי את החיבור הנשמתי המתאים, התמסרתי להקמת המשפחה.
בעשור החמישי הבנתי שבאתי לרפא באמצעות מילים, כתיבה, סיפורים. מיטיבה לנוע, לבחור נתיבים, לברוא עולמות. והכל מתבהר ומתגבש, נהיה צלול וטוב.
גיל חמישים – כמה טוב
כמה טוב אמא. כמה טוב אבא. כמה טוב גיבורה. כמה טוב לשמוט. כמה טוב אחים. כמה טוב גיסות. כמה טוב חברים. כמה טוב לטעות. כמה טוב לתקן. כמה טוב אוהל. כמה טוב מיטה. כמה טוב הגוף. כמה טוב עונג. כמה טוב כאב. כמה טוב מורכב. כמה טוב פשוט. כמה טוב טבע. כמה טוב טכנולוגיה. כמה טוב גבולות. כמה טוב לצאת מהם. כמה טוב עבודה. כמה טוב לנוח. כמה טוב לדעת לאן. כמה טוב לשוטט.
גיל 50 – ייעוד
שמחה להתמקם בין שבועות ליום כדור הארץ, שניהם מסמלים את הפירות שאני מביאה בעולם הזה. מכירה בכישוריי ובכישרונותיי. כבר יודעת שהכתיבה האיכותית שלי היא לא הזיה פרטית. יוצרת ללא הרף, כל יצירה אורכת שלוש שנים בממוצע, כבר התרגלתי לקצב ואני עובדת במקביל. מכבדת גם את המקצב האלמותי המוכתב לי. תכף יוצא פרי חדש – קלפי יציאת מצרים. מגיעים הרבה רעיונות, רוצה המון דברים. פעם ראשונה שואלת – מה העולם מבקש ממני לעשות (והוא עונה – לא לעשות, להיות).
גיל 50 – אני אוהבת
את הוריי – כל שאני בזכותם. את בן זוגי – איזה מזל שאנחנו. את ילדיי – נתיבי צמיחה אינסופית. את משפחתי המורחבת. את חברות הלב שלי – עושות כברת דרך מכובדת יחד. את המקצוע שלי. את מוריי שהעניקו לי ידע ולב בחסד רב. את תלמידיי – שאני לומדת מהם ללא הרף. את מטופליי. את פרדס חנה – מקום להתפעל מרוחב היריעה שלו. את דתי היפה שאני בוחרת מה ואיך לקיים דרכה אהבה. את רשת הסיפורים שאני לכודה בה ומידי פעם מגיחה מתוכה כפרפר הבוקע אל יבשה חדשה. את האמנות והתרבות שכקרומי קסם טווים את שייכותי. את אנשי המדינה הזו הנוגעים לליבי. את העולם היפה שאני מקפידה לשמור עליו. את כל הגדרות זהותי. את העבדויות שהשתחררתי מהן ואת אלה שעדין. את המדבריות והימים שחציתי.
גיל חמישים – איחולים
לאהוב את המדבריות והימים שעוד לפניי
לא לפחד כלל.
ללמוד מציפורים לעלות על זרם ולדאות, ללא מאמץ, בשחרור מוחלט.
שתסתיים המלחמה ונתחיל לעמול על הריפוי, יחד. בלי לנצח, בלי להתגבר, פשוט להחלים.
שנמשיך לרקום שלום, בתוכנו, במשפחתנו, בארץ, בעולם (בסדר הזה).
צילום: יעל קריא
לפוסט בפייסבוק
