זה התחיל כשהרגשתי כאבי מפרקים בזמן שיעור היוגה. המתיחות שנהגתי לעשות בקלילות חרקו, וכל תנוחה כאבה לי. כששאלתי את המורה היא אמרה לי לבדוק, אולי ענייני גיל מעבר. רגע לפני שחשבתי לקחת תוסף מחזק, הלכתי להתייעץ בענייני תזונה עם נטורופטית שגם קוראת בגלגל העין. אסתר ארד היא שם ידוע בפרדס חנה בעיקר כגוזרת דיאטה שהיא מרכיבה על פי בדיקות ואירידיולוגיה. שעה תמימה היא כיוונה פנס לתוך העין שלי ולבסוף פסקה – שום ענייני גיל מעבר, אבל יש לך דלקת.
לא מכבר סיימתי אפיזודה עם חיידק לא ידידותי בעליל – הליקוברטר. כאבי בטן עזים פקדו אותי ולאחר בדיקה הסתבר שהוא חיידק שמתיישב במעי ועושה בלגאן. הדרך היחידה להפטר ממנו, אמר הרופא, היא אנטיביוטיקה. שנים לא לקחתי אנטיביוטיקה ומנסה להמנע ממנה בכל דרך. קראתי, התייעצתי והבנתי שזו הדרך היחידה לסיים עם העניין.
כשהייתי אצל הרופא אחרי האנטיביוטיקה, כשהחיידק חזר, הוא אמר לי שאני יכולה לקחת אחרי הארוחה כדור שמוריד חומציות בקיבה, אחד ביום הוא כתב במרשם. זה היה רגע שבו הבנתי שכדי לטפל בעצמי אי אפשר לתת למשהו חיצוני לעשות את העבודה בדרך ממכרת או אלימה. כמו בכל הקשור לנפש, גם בגוף, עלי לקחת אחריות ולפעול לריפוי, לקבל עזרה ולעשות שינוי.
תענית אסתר
הנטורופטית הודיעה לי על דיאטה מותאמת לנתוניי, נוגדת חומציות, שלא מאפשרת לחיידק להתבסס ולדלקת להתפתח. כשראיתי את רשימת המזונות האסורים – סוכר, חלב, מטוגן, חמוץ, חריף, אלכוהול, אפילו כמה פירות שאני אוהבת כל כך – חשכו עיניי. מה עם קפה? שאלה אסתר. מה איתו? עניתי בבעתה, אם את אוסרת עלי קפה – הסתיימו יחסינו, הודעתי לה. אני שותה קפה אחד ביום, אך זהו טקס מכובד. אחד ביום זה בסדר, היא אישרה, אבל על בטן מלאה, כתבה לי על דפי ההנחיות של תוכנית הגמילה.
כמה טוב הכאב שיודע לגייס את כוח הרצון הדרוש כדי לחולל שינוי. כמו מתאבדת שיעית הלכתי עם הדיאטה עד הסוף. גם לפני הייתי אוכלת בריא יחסית, אבל בימים הראשונים הייתי ממש רעבה, כל כך הרבה אסור, אז אין חשק גם למה שמותר. עם הזמן התרחש דבר מופלא – פתאום הגוף התרגל לתזונה החדשה ושמתי לב שאני מרגישה יותר טוב בגוף. תוך חודש כאבי המפרקים נעלמו כלא היו. כעבור שלושה חודשים לא היה זכר לחיידק או דלקת. התחלתי לחזור למזונות מסוימים, אבל כיוון שהתחושה היתה כל כך טובה, החלטתי לאמץ חלק גדול מהדיאטה ולהמשיך בה. כפועל יוצא גם רזיתי מאוד.
חרות משיעבוד לאוכל
מעבר להיבט הפיסי, הבנתי שעברתי שינוי תודעתי עמוק שאינו קשור רק לתזונה, אלא ליחס שלי למזון. אם הייתי עבד של אוכל, שיחררתי את התלות שלי באכילה כאן ועכשיו, הבנתי שאני יכולה להמתין, לעצור, לא לתת לגחמות הגוף לשלוט לי במצב הרוח, ברגשות, בטעם.
ידוע שצומות מוחלטים או לסירוגין, מביאים למצבי תודעה אחרים, אנשי רוח צמים כדי לנקות את הגוף, להשתחרר ולהעפיל לאזורים חדשים. אני נזכרת באפיזודות בחיי בהן רזיתי בגלל לב שבור או להפך – התאהבות, ומבינה את הקשר ההדוק בין אכילה למילוי ריק פנימי, ואת העניין שהרבה פעמים אכלתי ללא קשר לרעב ושובע. החזרה לתשומת הלב לתזונה מזכירה לי איפוק בריא.
שנתיים אחרי, זו כבר לא הדיאטה הנוקשה של ההתחלה, אבל אימצתי את ההרגל ומשהו ממנו חלחל לכל הווייתי. אוכלת הרבה פחות, מרגישה טוב בגוף. לא קיצונית, אוכלת מהכל אבל במינונים מבוקרים. מעבר לאוכל, הדבר הכי משמעותי שלמדתי, הוא לא להתרגל לכאב (ולסבל, ולמלחמות), כי זה לא ייתכן שזה מה שיש לחיים להציע כברירת מחדל. אם הייתי נותנת לכאבי המפרקים מההתחלה להפוך למציאות שאין לי ויכוח איתה, שאני מתרגלת אליה ומקבלת אותה כחלק מהחיים, לא יכולתי לצאת מהשיעבוד.
אני נזכרת בבני ישראל במצרים, שמתרגלים לעבדות, ובמשך 400 שנה חיים תחתה בלי שאלות, עד לרגע הזעקה לגאולה, הרגע בו תודעת הסבל מתעוררת על עצמה. זוהי הקריאה שבלעדיה אי אפשר לצאת לחרות – זו שמביטה על המצב מהצד ופותחת את האפשרות לדרך אחרת.
*
פוסט זה נכתב כחלק מאתגר לקהילת הכתיבה שלי – על שחרור מעבדויות, לכבוד קלפי מסע הגיבור בהשראת מיתוס יציאת מצרים שהגיחו לאוויר העולם הזה.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
