ברוך שפינוזה נולד באמסטרדם של המאה ה-17, בקהילה היהודית הפורטוגזית שזה עתה מצאה שם מקלט ומנוחה. כנער וכאברך צעיר, הוא סומן בידי מוריו ורבניו כעילוי מבריק – תלמיד חכם נדיר ששלט בכתבי הקודש ובעומק הסוגיות, כזה שרבו הגדול כבר ראה בו בבירור את ממשיכו הטבעי ואת אחד המנהיגים הרוחניים העתידיים של הקהילה, ואולי אף מי שיצמח לגדולות בנבכי הקבלה וההגות. אלא שככל ששפינוזה העמיק בלימוד, פעלו בתוכו סקרנות חסרת מנוח ותשוקה בוערת לחירות מחשבתית. הוא בחר לצעוד בדרך עצמאית, לבחון את המציאות והטבע לא דרך עיני המסורת המקובלת אלא דרך אור התבונה הצרופה, ולהמיר את תפקיד המנהיג המיועד באמת הפנימית שלו – בחירה שעלתה לו בכל עולמו המוכר.
ברוך שפינוזה היה בעיה עוד בטרם נולד כפצע פתוח בגופו של הזמן. הוא היה אדם שצעד בתוך עולם של חומות הדוקות, וכשהרים את עיניו אל האופק, ראה מרחבים שאיש לא העז לדרוך בהם. הוא ביקש לפרק את המציאות לגורמיה הראשוניים, לבחון את אלוהים לא כאיש זקן היושב בעננים ומשגיח מלמעלה, אלא כטבע עצמו – אינסופי, נוכח, נטול פניות. הקהילה שחיבקה אותו תחילה נחרדה מהשינוי שעבר בעקבות היחשפותו לאור השמש של תבונתו. בחרם חסר תקנה, בגיל צעיר כל כך, הוקע שפינוזה מכל קשר אנושי ודתי, נזרק אל מחוץ למחנה, והפך לזר בעיריו שלו. אבל הוא בחר בשקט של המחרשה ובחיתוך עדשות הזכוכית על פני השקט המזוייף של הקונפורמיזם, מותיר מאחוריו גוף דואב ונפש שלא הייתה מוכנה לכבול את עצמה בשלשלאות של פחד.
"אני מכיר מינקות את הפירושים ואת פירושי הפירושים. אני קורא אותם מהנץ החמה ועד לשקיעתה. ביליתי שנים בלימודי כתבי הקודש, וכפי שאתה עצמך אמרתי לי, רבים מבני הקהילה שלנו רואים בי אדם מלומד. לפני כמה שנים התחלתי לצעוד לבדי, התעמקתי בלימודי עברית עתיקה וארמית, הנחתי בצד את פירושיהם של אחרים ובחנתי את מילות התנ"ך עצמן, במבט רענן. כדי להבין עד תום את דברי התנ"ך עלינו לדעת את השפה העתיקה ולקרוא הכול בראייה רעננה וחופשייה. אני רוצה לקרוא ולהבין את המילים המדויקות שבתנ"ך, לא את מה שחשב עליהן איזה רב, לא את המטאפורות הדמיוניות שכל מיני מלומדים רואים לנגד עיניהם, וגם לא את המסרים הנסתרים שהקבליסטים מוצאים בדפוסי מילים שונים ובשלל חישובים גימטריים. אני רוצה לשוב ולוקרוא את המילים המדויקות שכתובות בתנ"ך." עמ' 82
ההיסטוריה של המדע ושל הרוח אינה נעה בקו ישר של התקדמות שקטה, אלא נבנית כשרשרת של רעידות אדמה, כפי שתיאר זאת כל כך יפה תומאס קุון בספרו המכונן "המבנה של מהפכות מדעיות". תהליך של התפתחות מתחיל תמיד בתקופה של פרדיגמה שולטת – מערכת אמונות ומוסכמות שכולם חיים בתוכה בבטחה, עד שהיא נעשית צפופה וחונקת מדי. ואז, מתוך השקט של הקונצנזוס, קם אדם אחד שמעז לראות את מה שאחרים מסרבים להכיר בו: קול שקובע כי כדור הארץ אינו מרכז היקום, או תובנה שמפרקת את הסדר הישן לרסיסים. הרגעים האלה אינם מתקבלים בתשואות; הם פוגשים תחילה בחומה של חרדה, כעס ונידוי מצד החברה שמגינה על הסדר המוכר לה. אלו שהולכים נגד הזרם ונשארים נאמנים לאמת המדעית או ההגיונית שלהם – לעיתים קרובות במחיר של שתיקה כפויה, חרם או הרחקה – הם אלה שקורעים את הפרוכת ומאפשרים לתודעה האנושית לעשות צעד ענק אל מעבר לגבולות המוכר.
הסופר והפסיכולוג ארווין יאלום, שב ומוכיח שאין רעיון פילוסופי מופשט שאינו חי ונושם בבשר ודם. זו אינה הפעם הראשונה שהוא לוקח משנה הגותית סבוכה ומפיח בה רוח חיים דרך נרטיוביות עמוקות. הפעם הוא רוקם את סיפורו של שפינוזה בתוך מראָה כפולה ומקבילה – מול סיפורו של אלפרד רוזנברג, מן האדריכלים האפלים ביותר של המשטר הנאצי, שנעד בנתיבי רוח אחרים לחלוטין אך נותר שבוי בכבלי הדוגמה והשנאה. דרך שתי וערב של שורות גורל מצטלבות וזרות, יאלום טווה טיעון פסיכולוגי ואנושי עמוק: הוא מראה כיצד הפתיחות אל האחר ואל החירות מאירה את הנפש, בעוד ההסתגרות בדוגמה עיוורת מובילה את האדם להחריב כל צלם אנוש שנקרה בדרכו.
המסע של שפינוזה הוא, מעל לכל, מסע של שחרור רדיקלי: התנתקות מכבלי הסיפורים המיתולוגיים והצוויים החיצוניים שעיצבו את התודעה האנושית כתינוקות הנזקקים לנחמה של אגדות. הוא לא חיפש מקלט בחיק הבורא המיתי, אלא צלל באומץ אל חקר האמת הצרופה, כזו שאינה זקוקה לתוספות של פחד, שכר ועונש. היציאה הזו מן ה"מערה" של הדוגמה והמסורת אל האור הקר והבהיר של התבונה דורשת אומץ לב שמעטים ניחנים בו. בכך, שפינוזה לא רק שבר את הכלים של דורו, אלא הניח את התשתית למודרניות – לתפיסה לפיה האדם הוא המחבר של חייו, ואחראי למשמעותם מתוך בחירה חופשית ומוּדעת.
"אבל עכשיו כבר זנחתי את התקוות הילדותיות האלה והחלפתי אותן בידיעה שאני מכיל את אבי בתוכי – את הפנים שלו, את האהבה שלו, את החוכמה שלו – ובמובן הזה אני כבר מאוחד איתו. האיחוד המבורך מוכרח להתקיים בחיים האלה, מפני שהחיים האלה הם כל מה שיש לנו. אין שום חסד נצחי בעולם הבא, מפני שהעולם הבא לא קיים. המשימה שלנו, ואני מאמין שזה מה שהתורה מלמדת אותנו, היא להשיג חסד בחיינו אלה, עכשיו, בכך שנחיה חיים של אהבה ושל חתירה אחר היכרות עם האל. אמונה אמיתית מורכבת מחיים של צדק, צדקה ואהבה לרעך." עמ' 133
העלי על דעתך "אמת" אחת או "סיפור" מסוים שקיבלת כמובן מאליו מאז ילדותך – בין אם זהו ציווי חברתי, אמונה משפחתית, או קול פנימי של "כך צריך להיות".
מה נשאר כשאת מניחה בצד את כל מה שלימדו אותך לחשוב?
בעיית שפינוזה / ארווין יאלום , הוצאת כנרת.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
