לא היתה שאלה לגבי אם יעזרו לי, איך אחלץ, לאן אגיע. לא מיהרתי לשום מקום, לא היו ספקות. פשוט ידעתי. והמציאות מיהרה להענות לידיעה הזו בתום לב ובשמחה גואה.
"בכביש?" נזכרתי בכל אלה שעצרו לעזור לי, בטרמפים שלקחתי, במפגשים שהתרחשו בכבישים, "אני רואה בכביש אנשים נחמדים שעוזרים כל הזמן."
"מה שבטלוויזיה?" מה חדש שם? הכל אותו דבר, "זה סיפור אחד שמנסים לגרום לך להתמכר אליו. בחדשות אצלי, ממה שאני רואה, קורים דברים אחרים לגמרי – אנשים יוצרים, מלא עזרה ונדיבות. תלוי לאן אתה מסתכל."
פעם, חשבתי שזו נאיביות לדבר ככה, היום אני יודעת שזה מקום לשאוף אליו. כמובן שלא תמיד אני מרגישה כך וברור שהכביש הישראלי הוא לא רק יופי ושמחות, אבל בכל פעם שספקות מכרסמים, כאשר שאני נותנת יותר מידי משקל לצדדים החשוכים של החיים, אני נזכרת שהאור בא מתוכי ולא מתפתה לתת למשהו או למישהו אחר, להוביל את הסיפור שלי.
מה שאני מאמינה – הוא שקורה.
