אתמול ציינו 20 שנה יחד. כלומר הזכרתי לו, אבל מה זה משנה?
השנים הראשונות שלנו היו הקשות שידעתי. עד אז, התהלכתי לי בפסטיבלים, דיברתי "רוחניקית" שוטפת, חשבתי שאני יודעת משהו על אהבה. ההכרות עם האיש הנחיתה אותי מהדיבור על, אל ההתבוססות במיץ של קשר משמעותי, עם כל האמת שהוא דורש.
אז איך בכל זאת?
אנחנו נוהגים לספר שכל אחד מאיתנו עשה משהו אחרת בדרך לערב בו הכרנו. אני, למשל, הלכתי לראשונה לבד למסיבה. הייתי לבד בקולנוע, בבתי קפה, אבל מסיבה? באותו ערב פורים, החברה שהייתה אמורה לבוא איתי לא הרגישה טוב. כמעט ויתרתי, אבל כבר הייתי מחופשת לפרפר – והגעתי.
אני כיוונתי לאמן, מנהיג ודברן – כמוני, ואיך הוא קשור?
שנינו חצינו קווים בתחילת הקשר הזה, כמו התמגנטנו בלי להבין באמת מה קורה. כל אחד הסכים לוותר על כל מיני עקרונות ולהתקדם בקצב מוזר. משהו בחיבור קרה מעצמו, כנגד כל הסיכויים. קול אחד בתוכי נסוג בבהלה, אבל זרם אחר בחר ללכת על זה, לוותר על כל האופציות האחרות, לראות את מה שיש. לא הייתי מצליחה לעשות את זה ללא כריסטינה, השאמנית הראשונה שלי, שידעה להאיר לי את הצדדים היפים בבחור שהתנגדתי אליו כל כך. רק בדיעבד הבנתי שההתנגדות לא הייתה אליו, אלא לפצעים שקשר זוגי מעורר – השדים מהבית, מהילדות, מהאכזבות הקודמות.
הוא היה ההפך מכל מה שחשבתי שאני רוצה, וזה הוליד מפגש חזיתי וקשוח עם כל מה שפחדתי ממנו. אלוהים יודע איך בכל זאת אמרנו כן ומצאנו את עצמנו כעבור שנתיים מתחת לחופה במצוקי דרגות. כששני אנשים מגיעים למפגש, הם לא מגיעים לבד. יש להם על הגב שקים עמוסים בעלבונות ופחדים, ובהתחלה הם מפילים אותם אחד על השנייה. כדי להישאר שם, צריך שמשהו ימשוך אותך פנימה, אל הבירור: מה באמת קורה כאן? לפעמים אלו טובות ההנאה של הגוף, לעתים זה הפחד מהבדידות, אבל תמיד – ההסכמה להתבונן במראה שמולך.
