הילדה שאת לא מסתדרת איתה מאירה לך חלקים בתוכך שאת לא רוצה לפגוש. היא יכולה להיות דומה לך מאוד או הפוכה ממך, ובכל אופן היא באה לספר לך את מה שאת מדחיקה או שומטת. היא מחזירה אותך לעצמך ומעניקה לך הזדמנות שנייה לתיקון, לא רק מולה. בעיקר לא מולה. היא בכלל לא האישו. היא רק עומדת שם ובחסד רב מדליקה לפיד שמראה לך להיכן עלייך לצעוד כדי לגלות עניין חשוב על עצמך, על ילדותך, על פחדייך העמוקים.
במאמר זה נבקש להבין את הדינמיקה הסמויה הזו לעומק. נבחן את המפגש עם מה שקארל יונג כינה "הצל", ונדגים כיצד הוא מתעורר לחיים מול הילדים שלנו בסיטואציות יומיומיות. בהמשך, ניעזר בנקודת המבט הביבליותרפית דרך אגדה מהמיתולוגיה היוונית וסיפור מקראי מוכר העוסק בהורות. נראה כיצד ההסכמה לעבד את הסיפור האישי שלנו מאפשרת לנו לשנות את העמדה הנפשית . נגלה שהדרך להצבת גבולות ולתיקון אינה חייבת להיות מאבק מתיש, אלא יכולה להפוך למסע משותף של צמיחה, קבלה וריפוי.
קחי למשל את הילדה שמתעקשת לעשות הכל בדרך שלה, בקול רם, בלי להתנצל. היא מסרבת להתיישר לפי הכללים, מתלבשת איך שבא לה, ואומרת "לא" נחרץ כשמשהו לא מוצא חן בעיניה. את מוצאת את עצמך כועסת, מתכווצת, מנסה לחנך אותה להיות מנומסת או מתחשבת יותר. אבל אם תעצרי רגע, אולי תגלי שהכעס שלך הוא בכלל על הילדה הטובה שהיית את; הילדה שבלעה את המילים שלה, שוויתרה על הרצונות שלה כדי לרצות את המבוגרים, ושמעולם לא הרשתה לעצמה את החופש הפרוע והמשוחרר שהבת שלך חיה אותו עכשיו בטבעיות כה מרגיזה.
המפגש הטעון הזה מתרחש באזור אותו כינה קארל יונג "הצל". הצל הוא מעין שק בלתי נראה שאנו סוחבים על גבנו לאורך החיים. אל תוכו דחסנו, עוד בילדותנו, את כל תכונות האופי, הרגשות והדחפים שהסביבה שידרה לנו שהם "לא מקובלים", מביכים או פשוט לא רצויים. עשינו זאת מתוך צורך הישרדותי עמוק באהבה ושייכות. אך כאשר אנו פוגשות את החלקים הגולים הללו חיים ופועמים מולנו – ועוד בבשר מבשרנו – הנפש מזהה איום מיידי. ההתנגדות העזה שאנו חשות כלפי הילדה היא, בעומקה, התנגדות להיפגש מחדש עם מה שהשקענו כל כך הרבה אנרגיה בלהסתיר, לגנות ולהשתיק, מתוך פחד לראות את הפצעים והצרכים הבלתי פתורים של הילדה הפנימית שבתוכנו.
הילד שלך, שמתכווץ מול כל שינוי, שמלא בחרדות ופחדים. את מסתכלת עליו והבטן שלך מתהפכת מחוסר סבלנות. למה הוא לא יכול פשוט לזרום? אבל הכעס הזה מכסה על זיכרון גוף ישן. הילד הזה מקרין אלייך את הילדה החרדתית שהיית את, זו שמעולם לא קיבלה מקום או הכלה לפחד שלה. ממך דרשו "להתיישר" מיד, לתפקד, להיות חזקה. אז בלעת את החרדות, אבל הן לא נעלמו; הן פשוט מצאו להן מפלט עוקף-תודעה בדמות מיגרנות משתקות או טקסי או-סי-די מתישים. הילד שלך, בחרדה הגלויה והלא-מווסתת שלו, מזכיר לך את הפגיעות שהרשית לעצמך לשכוח.
המלך מינוס כלא את המינוטאור – יצור שהוא חצי אדם חצי שור – בלב מבוך אפל, כדי להסתיר את חרפתו מהעולם. אך המפלצת הכלואה דרשה קורבנות אדם כדי לשרוד. מנקודת מבט השלכתית, הצל שלנו הוא המינוטאור, והילדים שלנו הם אלו שנכנסים אל לב המבוך ומאלצים אותנו להישיר אליו מבט. כשאנחנו 'נתקעות' מול הילד, אנחנו למעשה מנסות להמשיך להסתיר את המפלצת. אך עבודת הריפוי הנרטיבית מזמינה אותנו לקרוא את הטקסט אחרת: הילד אינו הבעיה בעלילה, אלא חוט אריאדנה שמוביל אותנו פנימה, כדי לשחרר את מה שכלאנו בתוכנו.
רבקה, שראתה בעיני רוחה חזון רוחני ברור, לא יכלה לשאת את בנה הבכור – איש השדה, הפראי, הארצי, המונע מדחפים ('הלעיטני נא'). הוא היה ההפך הגמור מכל מה שייצגה וקיוותה לו, עד כדי כך שפעלה במרמה נגדו. בסיפורי החיים שלנו, הילד שאנחנו 'לא מסתדרות איתו' הוא לא פעם העשיו שלנו: זה שמרסק את התבנית של 'האמא שרציתי להיות' או את הפנטזיה על הילד המושלם. ההתנגדות שלנו אליו היא ההתנגדות לארציות, לחוסר השליטה, או לחלקים בעצמנו שלא עומדים בציפיות הגבוהות שלנו. רבקה פועלת באופן חמור – היא עוזרת לבנה המועדף בגנבת בכורתו. במקום להשתמש בדמותו כדי לעבד את הנרטיב הפנימי שלה, היא מוקיעה אותו.
אז מה אפשר לעשות? להפסיק לכעוס על "עשיו" שלנו או לפחד מה"מינוטאור" שבמבוך, ובמקום זאת, לראות את האמת שהם מניחים לפתחנו. כשאנחנו מסכימות לצאת למסע הבירור, הכעס והתסכול מפנים את מקומם להכרת תודה עמוקה. אנחנו יכולות להסתכל על הילדים שלנו – אלה שמאתגרים אותנו יותר מכל – ולהוקיר אותם על השירות העצום שהם עושים עבורנו. הם אינם אלא שליחים מסורים של הנפש שלנו, שמסרבת לוותר על החלקים האבודים שלה ומאלצת אותנו לחזור הביתה, אל עצמנו.
ההסכמה לשהות במצוקה הזו ולהתבונן פנימה, אין פירושה ויתור על הצורך בשינוי. ילד שמרים ידיים באדישות מול כל קושי ומסרב להתאמץ, מתבגרת שמעקמת את האמת כדי להתחמק מאחריות, או ילד שמתלונן ללא הרף ונראה ששום דבר לא באמת מספק אותו – ההבנה שהם מהדהדים לנו חלקים מודחקים לא אומרת שעלינו לאפשר לכאוס לשלוט. אנחנו עדיין נדרשות לחנך ולעזור להם לווסת את עצמם ולרכוש כלים מותאמים.
אבל מה שמשתנה מן הקצה אל הקצה הוא העמדה הנפשית שמתוכה אנו ניגשות למשימה. במקום להרגיש שההתמודדות עם הילד היא עול כבד, עונש מתסכל או "פרויקט מעייף" ששואב את כוחותינו, הפעולה שלנו מקבלת משמעות חדשה. כשאנחנו מבינות שדרך העבודה מולם אנחנו פוגשות, למשל, את החלק החבוי בתוכנו שרוצה לפעמים פשוט להפסיק לרצות את כולם ולוותר, או את הרעב הפנימי שלנו שלא קיבל מענה – הפעולה מפסיקה להיות התנגשות חזיתית, הישרדותית או מאבקית. התיקון מפסיק להיות חד-סטרי. ההתמודדות הופכת למסע ריפוי משותף, כזה שבו שני הצדדים משתחררים מהתפקידים המצמצמים שלהם בעלילה – והורה וילד יוצאים ממנו נשכרים, שלמים וקרובים יותר.
בדרך כלל עבודת הריפוי בקליניקה נגשת לשושלת שלך. הרי העניין לא התחיל אצלך, או אצל הילד. הוא עניין קדום שעובר במשפחה ועכשיו אפשר לשים לו סוף. בקליניקה המילים הופכות לגשר חי: בין הילדות שהייתה לנו לבין מי שאנחנו היום; בינינו לבין ההורים שלננו והילדים שלנו; ובעיקר – גשר בין המקומות הפגועים והמושתקים שבנפשנו, לבין החלקים הבוגרים, המתבוננים, אלו שיודעים לראות בכל קונפליקט ובכל כאב הזדמנות פז לגדול. דרך השפה אנחנו מפסיקות להיות קורבנות של העלילה, וחוזרות להיות אלו שכותבות אותה מחדש – הפעם, מתוך קבלה.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
