נרקיס וגולדמונד – שיר הלל לשלם

ייתכן, עלה בלבו רעיון, ששורש כל האמנות ואולי גם של כל מאמץ רוחני, אינו אלא הפחד מפני המוות. אנו מפחדים מפי ניו, אנו חרדים מפני הכליון, בעצם אנו רואים פעם בפעם את הפרחים כשהם נובלים ואת העלים כשהם נושרים, ומביאים בלבנו את הוודאות, כי גם אנחנו בני חלוף וצפויים לכמישה קרובה. בין שאנו יוצרים תמונות כאמנים, ובין שאנו מחוקקים חוקים ומנסחים מחשבות כהוגי דעות – אין אנו עושים זאת אלא כדי להציל משהו ממחול המוות הגדול, להציב משהו שיאריך ימים יותר מאתנו. האשה, שבדמותה וצלמה עצב האמן את המדונה היפה שלו, נבלה אולי או מתה זה כבר, ועוד מעט ימות אף הוא, אחרים יתגוררו בביתו, אחרים ישבו לסי עודה אל שולחנו – אך יצירתו תישאר קיימת, בכנסיתי המנזר הדוממה תהא קורנת אור עוד אחרי מאה שנים ויותר ותהא עומדת ביפיה, ואותו הפה, הפורח והעצוב כאחד, יהא מחייך את חיוכו.
עמ' 141

גולדמונד לא נמנה עם סוג אותם האמנים מעוטי ההצלחה, שאמנם חוננו בכשרונות גדולים, אך לעולם אינם מוצאים את האמצעים הנכונים להביא כשרונות אלו לידי גילוי. הרי רבים הם, שנתן להם להרגיש את יפי העולם הרגשה עמוקה וגדולה ולשאת בנשמתם מראות נעלים ומעודנים, אך נבצר מהם להתפשט מן המראות הללו ולעשותם קנין של שמחה לאחרים.
עמ' 144

בחוש נסתר כלשהו עמד גולדמונד גם על סודו של יצר האמנות שבו, של אהבתו הנאמנה אל האמנות ושנאתו הפראית אליה לפרקים. בלי מחשבות, בדרך הרגש, היה מעלה כמה השוואות : האמנות אינה אלא אחודו של העולם האבהי והאמהי, של הרוח והדם; היא עשוייה לפתוח בחושני ביותר ולהביא אל המופשט ביותר, או להתחיל בעולם הגיוני טהור ולסיים בבשר רוויי דם. לכל אותן יצירות האמנות, שהיו נשגבות באמת, ולא מעשים
מעשה ידי הרבן, -תעתועים בלבד, אלא מלאות רז נצחי, כאותה אם האלוהים לכל אותן היצירות האמנותיות שמקורן אמת, שאינן מוטלות בספק, היה כפל פרצוף מחייך ומסוכן מאד, כפל פרצוף של גבר־אשה, זיווגן של יצירות ורוחניות טהגרה. אך, דו-פרצוף זה עתיד להתגלות יותר מכל בדמות האם חוה, אם יעלה בידו בזמן מן הזמנים לשוות לה גוף.

באמנות ובחיי האמן נתנה לגולדמונד האפשרות להשלים בין סתירותיו העמוקות ביותר, או על כל פנים להגשים דוגמה נהדרת, ההולכת ומתחדשת תמיד, לקרע שבאפיו, אבל האמנות לא היתה מתנת חסד, בשום פנים אי אפשר היה להשיגה חנם, היא עלתה במחיר יקר, היא תבעה קרבנות. יותר משלוש שנים הקריב גולדמונד על מזבחה את הנעלה וההכרחי ביותר, שידע אחרי אושר האהבה: את החרות. הויה בת חורין זו בנדודים, במרחבי אין סוף, חיי הנודד שאין להם מעצור, היחידות והעי מידה ברשות עצמו, – על כל זה ויתר. אחרים יכלו לראותו כהפכפך, כסרבן ויהיר, כשהיה עוזב לפעמים בזעם את ביתי המלאכה ומזניח את עבודתו. לו היו בחיים אלה משום עבדות, שמלאה את לבו מרירות ללא נשוא. לא לרבו אנוס היה להיות כפוף, לא לעתידו, לא לצרכיו, כי אם לאמנות עצמה. האמנות, שהיא לכאורה, בת אלוהים רוחנית כולה, היתה זקוקה לדברים קטני ערך רבים כל כך! היא היתה זקוקה לקורת גג, לכלי מלאכה, לעץ, לחומר, לצבעים, נדרשו עבודה ואורך רוח. לה הקריב חופש אין מצרים זה של היערות, שכרון המרחב, ההנאה העזה שבסכנה, גאוות העוני, ואנוס היה בכל פעם לשוב ולהביא את קרבנו אגב אנחה וחירוק שן.
עמ' 153-4