נסעתי לים. רציתי לשטוף את הלב מיום קליניקה ארוך, בניתי על שקט ושקיעה. היה יום חם וקו החוף היה עמוס. בכל זאת מצאתי מקום בין הנופשים, פרשתי שמיכה, הוצאתי בירה והתיישבתי להתרגע. פתאום התחיל בכי מימין, חשבתי לעצמי – תכף יעבור, המשכתי להתרכז באופק
אבל הבכי לא עבר.
הבטתי אל המחצלת שמימין לי וראיתי שהילדה הבוכה לא קטנה, אולי בת שש והבכי לא פוסק. ניסיתי להתעלם. אחרי עוד כמה נשימות עמוקות, כשהבכי נמשך ונמשך, הצצתי שוב וראיתי את האמא שליד הילדה הבוכה, עם ראש בין הידיים. עוד מבט חטוף אחד – ועוד חלק בסיפור נחשף – זו היתה ילדה עם צרכים מיוחדים.
הבטתי בה שבוכה בטון גבוה ומתמשך, ובאמא המותשת שלצידה מרימה מידי פעם את הראש ומתבוננת סביב, אולי מרגישה לא נעים מהנופשים על החוף.
חזרתי לים וחשבתי – איך באתי למשהו אחד וקיבלתי משהו אחר. אני יכולה להמשיך להתנגד עד מחר, ואני יכולה גם לבחור אחרת.
הסתובבתי אליהן, הפעם עם כל הגוף, וברגע שהאמא הפנתה מבטה אלי חייכתי אליה. זה היה חיוך קטן ופשוט שאומר שזה בסדר. שמה שקורה כאן זה בסדר גמור.
שהבכי לא מפריע לי. ושתרגיש בנוח. השתמש שקעה כאומרת – השיעור הסתיים.
זה הסיפור שאני אוהבת לפצוח בו את קורסי הביבליותרפיה לאנשי ונשות מקצוע במכללת אורנים
כפתיחה לרעיון לפיו אני יכולה לשנות את נקודת המבט כל רגע, מבחירה.
2 קבוצות, כמעט 40 סטודנטיות וסטודנטים יוצאים איתי למסע מופלא בנבכי היצירה, הנפש והקשר בניהן.
תרגיל כתיבה לנפש
על איזה סיפור מהחיים שלך, את יכולה להביט בעיניים חדשות ולפרש אותו אחרת מאיך שהבנת עד כה?