מצאתי מקום בטוח להתחיל באומץ להסיר את הערפל הסמיך שעטף את הנשמה.

אולי זה הזמן להוציא מהתיק שעל גבי את כל הסליחות ולצאת למסע אל החופש שבסופו אוכל לצעוק – אני הגיבורה של סיפור חיי.

על מסך המחשב הן הופיעו, נשים רגילות שאם הייתי עוברת לידן ברחוב לא הייתי מדמיינת כמה מיוחדות הן. אבל שבוע אחרי שבוע זרמו לי דרך המסך אנרגיות של אומץ להגיד את מה שבתוכן, כוח להתמודד עם האמת שלהן. אנרגיות שנתנו לי את האפשרות להוציא מעצמי את הכאב שמתחבא בתוכי, גיליתי כוחות שלפעמים שכחתי שיש לי.

תודה לכן על השיתוף והתמיכה. ולך מיה, לפעמים המילים לא מוצאות את מקומן על הדף. לפעמים הדם קופא בתוך הגוף ולא מצליח לעשות דרכו אל הלב. אבל אז נכנסת לחיי, שבוע אחרי שבוע הובלת אותי בשבילים של כאב ותקווה, בדרך הזכרת לי כמה כוחות יש בי להמשיך במסע, להסתכל על הפחד בעיניים ולהמשיך בדרכי.

תודה על המסע, על הנופים המדהימים שבי. תודה על הדם ששוב זורם אל הלב.

קרול

הרבה גאווה מציפה אותי כשאני מתבוננת על המילים שכתבתי. אני נדהמת מהמסע שעברתי דרך המפגש של העט על הדף.

האפשרויות הרבות, היכולות החדשות, המקומות האפלים. כל תחנה הפגישה אותי עם מקום שונה, לעתים מוכר, לעתים מפתיע.

היו תגליות וגילויים בארצות חדשות ונידחות ובעיקר ראיתי את השינוי שאפשר לעשות דרך הכתיבה.

לא לשכוח לזכור את הכל – את ההתרגשות, הפחד הבושה, גם את הקושי, גם את היופי, את הגילויים, לדעת לכעוס, לדעת לבקש עזרה, ללכת לקצוות, לא לפחד, יש מי שיתמוך ויעזור.

הן והיא מזינות, מכילות ובכנות מאפשרות. להתמסר, לצלול עמוק, לקחת אוויר. להביט אחורה, להביט קדימה. 

איילת

היה מעניין להתעמק בדברים שגרמו לי לחשוב. כמו בצל שמקלפים, כל שכבה שירדה גרמה לי לתהיות למרות שרציתי לברוח

התעמתי עם דברים שאולי העדפתי לשכוח. גיליתי שמתחת לכל כעס מסתתר איזה כאב ובזה בחרתי לעצור ולהתמקד.

הובלת אותנו בשביל לצעוד ונפתחו בפנינו דרכים לא תמיד פשוטות.

מה שהשגתי כאן זה ללמוד לשחרר. לא לקחת אחריות על כל דבר, לשתף ופשוט לשחרר. ואני עושה זאת בלב שלם.

מודה שזה משהו לא צפוי ואפילו הסובבים אותי מתפלאים על השינוי שחל בי. אני פחות לחוצה ויותר מאפשרת ועוצרת, ללא רגשות אשם.

התחלתי לפנות מקום.

בתיה

אני לא יכולה ביום הזה, ככה אמרתי, ובכל זאת משהו בי לא יכול היה להרפות והסכמתי. הסכמתי לי. ואני כל כך שמחה על זה.

מסע שהוא דרך משמעותית עבורי, מסע של גילוי רבדים עמוקים בתוכי. מסע שנותן מקום לי ולאהבתי לכתיבה. מסע של הסכמה להיות מי שאני.

אני לומדת לא לפחד מיפה הרוצה, לא לבוז לה אלא לקבל אותה באהבה. לומדת להיות אהובה בלי קשר למה שאני עושה או לא, בלי לנסות להוכיח כל הזמן

ואולי זו התובנה החשובה ביותר מהסדנא.

לך מיה תודה מעומק הלב, הבאת אותי, אותך ואת הכתיבה אל חיי.

יוצאת ועל גבי תיק נושא בתוכו מתנות מן המסע.

יפה

בסדנת הכתיבה מסע הגיבורה שאני, עברתי הכרות עם עוד גוונים הנמצאים באישיותי, עם אמונות שהתנהלתי לפיהן בחיים. נחשפתי לעושר שנמצא בפנימיותי,

הפתעתי את עצמי עם הבנות שעוזרות לי להמשיך את הדרך. נכון לעכשיו יותר ברור לי מה אני רוצה ומה לא.

קיבלתי השראה והתחברתי לחברות הקבוצה, נשים עם הרבה עומק ויכולת ביטוי. הזדהיתי וגם למדתי צורות התמודדות. תודה לכל אחת ואחת על האותנטיות.

תודה מיוחדת לך מיה, שהנהגת את הסדנא ביד מיומנת, הובלת אותנו לגלות את עצמנו על כוחותינו וחולשותינו.

תודה לעצמי שיצאתי לדרך, התמדתי וצללתי לתוך עצמי.

טוני

עברנו מסע של גיבורות. אני נפרדת מהפחדים שלי, משילה אותם בהכוונה של מיה.

מתוך המסע מהרחבה לצמצום, המסע מצטמצם למילות מפתח שמייצרות ריפוי – פחד, רגשות אשם, כעס, בדידות, כאב.

תודה לכן על הכנות, השיתוף והיושר.

אפשרתן לי להיות אמיצה במסע שלי אתכן.

תמר

עברתי תהליך שבחלקו היה קשה ומשמעותי, ומוביל לאופן חשיבה שונה, להתנהלות שונה כלפי עצמי ולאחרים.

התובנות שלי לגבי הכעסים ומה שנחבא מאחוריהם,

הפחדים שמתמודדת איתם, זכרונות הילדות שמקרינים על חיי עד היום,

הייתן שותפות, בתהליך שלי ואני נתמכתי בקבוצה, לא הייתי לבד

זה הכח שלנו כקבוצה .

מודה לכן על הכל ומקווה שנפגש עוד

ומיה ההכוונה שלך והקבלה וההרחבה וההתמקדויות, כולם עזרו לצאת מאזור הנוחות ולהתעמת עם הקשיים. הרגשתי תמיכה, הרגשתי שאפשר, ומה שלא אכתוב יתקבל באהדה והבנה,

אז תודה מכל הלב.

טל

למדתי להסתכל עלייך ממעוף העיט הדואה עם הרוח, להכיר אותך כמו שחוקר אדמה יודע,

לנווט בין רגשותייך כמו מלח על ספינה בים החשוף, לדלג בין הגחלים ולהבות תשוקותייך.

היום – את הגיבורה שלי, אותך אני מעריצה, מעריכה, אוהבת, חומלת, מחבקת, אני קשובה לך, מקבלת אותך כמו שאת.

מאפשרת לרוח ולאש לקחת אותנו למסע שמשאיר את העבר הרגשי, המימי והארצי מאחור, נפרוש כנפיים חזקות, לעבר ללא נודע.

שלומית

הגעתי משתיקה של זמן רב,
אולי כל החיים.
תמיד בסתר כתבתי צעקות.
הגעתי כשואלת למילים שלי להתגלות.
ודרך המילים – לנוכחות
והנוכחות היא התעוררות
לגילוי היש הקיים בי.
גיליתי לוחמת כחקלאי
לוחמת כשומרת לא לנבול.
האדמה תמיד שם
שתצמיחי את עצמך בה
וזה לא פשוט –
לאפשר לקליפת הזרע להירקב
(כי ככה מתחילה צמיחה)
זה אומץ של לוחמת הצמיחה בלידתה.

*

מול מרד הנעורים
התבלבלו לי השורות
לא הבנתי במי מורדים
כשאין הורים?
אז שמתי סביבי אנשים סמכותיים
והקטנתי את עצמי לכדי תלוייה
ובמשך שנים אני מורדת מתחת לרדאר:
בחוץ מקיימת מין חיים אנוסים
ובפנים, בשקט, זורעת כוחות אישיים.
אולי השנה תגיע עונתם ויפרחו..
אולי…״הלואי״… אמרה האדמה
היא תמיד מקווה
היא תמיד מתפללת בשבילי לטובה

*
וכשבא השבר-
ויש לו מופעים רבים-
כי הוא נושא ציפייה שלא מתממשת
כי יש בו חוסר שאינו מתמלא
כי יש תפיסות שפתאום מתנפצות
כי יש חריגה מברית שנדרת עם עצמך משנים…
ואת שוברת לוחות שחפנו בתוכם את איך שראוי להיות.
וזורקת לתהום קביים מדומים שתמכו בך לזמן מסוים.
ומתלכדת אל כוחך הפנימי
והולכת לבד קדימה -אליי
לגלות את
היות אני- עצמי

*

ובחלקת שמש בטבע
עם יין אדום
לא חושבת על כלום.
מרגישה את הרוח עובר מעלי
ושקט שלם לי-
בראש ובגוף.

פנינה

לפרטים על סדנת מסע הגיבורה שאני לחצו כאן

אהבתם? שתפו!
דילוג לתוכן