מועדון עיסקי?
נרשמתי למועדון עיסקי. שקלתי להקים מועדון לקהילת הכתיבה שלי והדרך שלי ללמוד היא לחוות את הדבר מהצד השני. אז הצטרפתי. תוך חודש מאז שנכנסנו לשם, ברגע שכתבנו מטרות, הבנתי שהמשאלה שלי היא לא להצליח, לכבוש, לדחוף. זה כבר עשיתי מספיק. אמנם אני יודעת את העבודה, אבל כבר לא מכוונת לשם. דווקא רציתי לכתוב כמטרה – להניח, לוותר, לשמוט. אבל זו מטרה למועדון עיסקי?
כעבור חודש פרשתי מהמועדון, אחרי ששילמתי לשנה. את הכסף לא קיבלתי חזרה. גם לא ביקשתי. מתוך הבנה שהחשיבה על מטרה, היא היא שהביאה אותי להבין שאני לא רוצה לקחת חלק במועדון (וגם לא להקים אחד) ועל כך מגיע למועדון את גמולו.
אני אדם שרץ. שרוצה שהכל יקרה אתמול. יש לזה פאן חיובי. אני אוהבת את העשייה שלי. מסתובבת בעולם מלאה. הערוץ שלי פתוח. הרבה מידע מגיע. אני יודעת להוריד אותו – למעשה, למילים.
החלק שפחות מיטיב איתי ברוח הקרב הזאת, היא שמה שאני עושה מלווה דחיפות, לפעמים לחץ. בעולם הטיפול אפשר לכנות זאת פנטזיית הצלה. היא נובעת ממקום טוב, אבל גם מאגו. כי מי אני ומה, בהקשר של עולם.
אני עוברת תהליך מעניין של שחרור. בדקתי את מקורות התחושות מהילדות ועד היום. קיבלתי את האופי שלי – כזאת אני. ועכשיו, יש אפשרות לצאת לחירות – הכרה במגבלותיי, הידיעה שאין למה לרוץ ומה להספיק.
אפשר להבין עד מחר בשכל, אבל בסוף מה שטורף את הקלפים הוא החוויה – לתת לקצב של העולם להוביל אותי. לדרג עדיפויות מיטיבות. להסיר ציפיות מהתוצאות. לוותר על קבעונות. לא לדעת איך הדברים יקרו. לסמוך.
כל התקופה האחרונה אני עמלה על השינוי מתוך מתשוקה עמוקה. שינוי של הרגל הוא בחירה כל פעם קצת, עד שהמשקל מוכרע לכף השניה, כמו במסה קריטית.
מרגע שפרשתי מהמועדון, התחלתי לסלול את הדרך אל הוויתור. בשבילי זה לא פשוט להיכנע כך. אבל קראתי כמה ספרים, הגיעו מספר חלומות, כתבתי אלפי מילים והנה, זה קרה. זה קורה. אני שומטת.
ואז התרחשה תנועה של יד מושטת. מרגע ששחררתי – יותר פניות להנחיית סדנאות ולהרצאות, לצוותים, ארגונים וסטודנטים. תפוסה מלאה בקליניקה. עוד ועוד אפשרויות שנפתחות. וכמובן – תוכנית ההכשרה למנחי ומנחות סדנאות הכתיבה – מסע הגיבור.ה שאני.
קפיצת גדילה
לקפיצת הגדילה הבאה שלי, מצאתי איש מקצוע שראה אותי היטב והסכים לתנאי שהצבתי. כאישה עם עסק, התפתחות היא עניין מחייב. מידי פעם אני מתייעצת עם א.נשים, כאלה שרואים מעבר. כי לצמוח כיוצרת – אישה – עצמאית, פחות קשור לכסף ויותר לפריצת מחסומי תודעה. בחרתי בטל איתן כי הזדהיתי עם הצפת ההשראה באתר שלו – המון תוכן. כשאני בוחרת אנשים ללכת איתם, כדאי שיהיו קצת דומים לי – במעוף, וקצת שונים ממני – בדרך ההסתכלות.
הפגישה איתו היתה עם הכנה מצד שנינו – אני כתבתי לו על איפה אני עומדת ולאן אני רוצה. הוא עשה שיעורי בית, קרא עלי ואותי, וכשהגענו למפגש היינו מפוקסים על ההזדמנויות שהדרך מובילה אליהן. אחרי שסיפרתי לו שאני רוצה לפנות יומיים בשבוע ליצירה, הוא פתח בפניי אפשרות שלא דמיינתי והתחלתי להרים אותה. עכשיו, חצי שנה אחרי, היא עומדת על הרגליים.
העסק שלי גדל ואני מרחיבה את מוטת הכנפיים. עוד ועוד תחומים שאני שוכרת את שירותיהם ומשלמת ריטיינר חודשי – אחסון אתר, מערכת דיוור, הנהלת חשבונות, חברת משלוחים, מנוי בוימאו, סליקת אשראי ועוד. אני מרחיבה את השכרת השירותים מאנשי מקצוע – עורכות, מגיהות, מאיירת, מעצב, צלמת, מתכנתת, הנהלת חשבונות, בית דפוס. וכל אחד ואחת זו מערכת יחסים שלמה – טלפונים, עדכונים, תכנונים, כספים.
כשמתחיל לבצבץ פחד מהצמיחה, אני חושבת על אבא שלי שבגיל 27 זינק עם עסק עצמאי, מאפס למאה – כספים, עובדים, בלי שום תהליך או הכנה, בעצמו. אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומקבלת על עצמי את האחריות: שבעה ספרים, הרצאות, סדנאות, קליניקה והחזון הוא להגיע לעוד לעוד לבבות, להנגיש עוד סיפורים לריפוי הנפש ולהשכנת שלום באמצעות כלים ביבליותרפיים.
הדרך החדשה מאפשרת לי לעבוד בעיקר עם אנשי מקצוע (מה שממילא קורה), לא לפתוח אין קבוצות (כי אין לי זמן) ולא לרוץ אחרי דדליינים (כי בחייאת, קצתי). עם המסקנות האלה עוצב החזון החדש – תוכנית ההכשרה למנחי ומנחות סדנאות הכתיבה מסע הגיבור.ה שאני.
תוכנית ההכשרה למנחים
ואז פניתי לגיא. חשוב להבין שאנשי עסקים, הם קודם כל אנשים. ליווי עיסקי לא יכול לבוא מהפאן הטכני של קידום עסק, אלא מתוך קשר. בעולם הטיפול ביסוס תשתית ההכרות והאמון, הוא מפתח להמשך התהליך. כך לגבי כל סוגי היחסים. עם גיא אסולין, עשר דקות עד רבע שעה מכל מפגש התחילו במה שלומנו – חיים, משפחה, עבודה. בראשית היינו שני אנשים שנפגשים. על היסודות האלה אפשר לבנות את הקשר שמוביל להתפתחות, עסקית ובכלל.
להיות בעלת עסק עצמאי, יש שם בדידות לעתים. אני אדם סוליסט שבחר בזה, ובכל זאת התחושה של להחזיק הכל היא לא תמיד פשוטה. כמה טוב להרגיש לרגע שותפות. מישהו להתבונן איתו על העסק שלי, לפתוח לי ערוצי מחשבה חדשים, להאיר את הבליינד ספוטס שלי.
עסקים אני לומדת בתנועה. זה פחות הטבע שלי ולכן עלי להשקיע יותר כדי לבסס מקום בעולם הזה. אני מבינה שכדי להמשיך להשקיע ביצירה, עלי לייצר פלטפורמה שתאפשר זאת.
גיא שאל, בדק, הבין את צרכיי והתחלנו את התהליך בנחיתת (התרסקות) על קרקע המציאות. סיפרתי לו על התסכול שלי מהפער בהספקים בין התכנים שאני רוצה לכתוב ובין אלה שנכתבים בפועל. הוא הציע להתחיל לעבוד מול תוכנית עבודה. כשפיניתי זמן לכל עניין בלו"ז, דברים שרציתי להספיק בשלושה חודשים – נפרשו על שנה. שחור על גבי לבן הבנתי שיש משמעות לפרישת השאיפות לתוך קוביות זמנים מוגדרות, כדי לראות מה אפשר ומה לא ובאיזה קצב.
בתוך סידור הפאזל השבועי הוא הציע להגדיר הפסקות. כי אני, אם לא עוצרים אותי, ממשיכה לנצח. קיבעתי בתוך סדר היום הפסקת צהריים. אני לא פורשת לישון, לא צריך להגזים, אבל בהחלט יוצאת לרגע מהלו"ז ונושמת.
אחר כך עברנו לעבודה על הכשרת מנחי ומנחות סדנאות מסע הגיבור.ה שאני, זו קפיצה בשבילי – להכשיר להנחייה. הפכנו את התהליך העמוק לדף עם מילים. דקדקנו בפרטים הקטנים, חשבנו על תנאי הקבלה, עבדנו על ניסוח, התלבטנו על מחירים, ארזנו את התהליך והרי הוא מוכן ואפשר לצאת לדרך. התוכנית מורכבת משלושה מודולים שבנויים זה על גבי זה – לעבור את החוויה על עצמך, ללמוד קורס ביבליותרפיה (פטור למי שעבר אצלי את הקורס באורנים) ולעבור פרקטיקום ועיצוב דמות המנחה. בלי קבוצה ובלי זמנים, באופן ישיר ועצמאי – מולי.
אני מקבלת לתהליך אנשי ונשות מקצוע עם נשמה גבוהה, שבאים להתפתח עבור עצמם ולהוביל עבור אחרים דרך מפוארת, הנשענת על מסורת חכמה עתיקה, כלים ביבליותרפיים והמון השראה. אז זהו, אני מעבירה את השרביט הלאה.
כמה אמיצים כבר התחילו. התוכנית מתאימה למתי מעט, ואלה בדיוק האנשים שאני רוצה להכשיר לסדנאות כתיבה שפורטות על נימי הסיפור האישי ככלי מחולל ומרפא. כמו עץ שמעבה את שורשיו כדי לפתח עוד ועוד שלוחות וענפים. יחד נהיה חלק מבית ספר שלוקח כלים ביבליותרפיים אל תוך חיי היומיום, כקהילת קולגות שמתפתחת כדי להוביל א.נשים בדרך להנהגת את סיפור החיים.