היום – סיום שנת החמישים שלי – אני מניחה כמה מילים על קשרים בחיי. הייתי אדם המוני. מהנעורים חגגתי ימי הולדת עם מאות אנשים, הובלתי קהילות, רציתי להיות יחד ולהרגיש חלק. תמיד היו לי כמה חבר'ה – מהכיתה, מהתנועה, מהצבא, מהלימודים, מהעבודה. בכל מקום אספתי חברים חדשים והדבקתי חבורות. הייתה לי אפילו אפיזודה כמפיקת מסיבות. מצאתי שבטים שאפשרו לי להביא לידי ביטוי יכולות של חיבור, וראיתי את היופי שבחלוקת השקפות עולם ובמציאת הדומים לי.
השינוי הגדול החל כשנולדו הילדים. הזמן נחתך, השעות התחלפו ותחומי העניין השתנו. בחבורות שבהן הסתובבתי הרוב היו עדיין רווקים, פתאום נוצרו פערים ובעקבותיהם התרחקות. חלק מהחבר'ה לא עמדו בשינוי הסטטוס שלי, מי שכן מצאתי איתן שפה משותפת, היו אימהות לילדים קטנים, אלה שמסתובבות כמו סמרטוט אחרי לילות ללא שינה. אלו שאיתן אפשר לוותר על ארוחת ערב מושקעת, להזמין פיצה ולהרגיש גאולה.
במרוצת השנים למדתי שיש סוגים שונים של קשרים: חברים לבילויים, חברים של סטטוס או מצבי חיים, חברים לעבודה, ומעל כל אלה יש חברויות מהסוג הגבוה ביותר – בני ברית. אלו אנשים שמעבירים איתם את החיים, שמזהים את נשמתי מבעד לדימוי שנוצר עלי בעולם. כאלה שאפשר לטעות לידם; שראו אותי בכל מיני מצבים – גם מביכים וכואבים – ולמרות הכל בחרו להישאר ולאהוב אותי. זוהי "עסקת חבילה" שכתבתי עליה כאן לא מזמן בהקשר הזוגי. בן ברית הוא מי שאומר לך את האמת, גם אם היא לא בהכרח מה שרצית לשמוע; הוא מציע לך נתיב חדש מתוך כנות ואהבה, ונשאר לצידך.
לבני משפחה יש פוטנציאל להיות בני ברית. מצד אחד הם "הונחתו" עלינו, מצד שני הם ראו אותנו לאורך תקופות ארוכות, יש לנו עבר יחד, ושושלת משותפת. עשינו מחדלים ולקחנו אחריות, התבוססנו בתוך הבוץ ושטפנו ידיים. דווקא בגלל שלא בחרנו במודע אלה באלה, עבודת החברות הנדרשת היא אחרת. האחים שלי מחזיקים איתי את הילדות ואת היחסים שעברו תהפוכות. דרך הוריי אני מזהה את עצמי ואת התמורות שעברתי. מהקשר עם הילדים אני לומדת כל יום מחדש את המשמעות של ברית נשמתית.
מה עוד מחזיק בן ברית? לא תמיד זו פונקציה של נוכחות בתוך השגרה, יש חברות שאין בנינו קשר רציף, אני פוגשת אותן אחת לתקופה, ומיד כשנפגשות מורגשת הקרבה והאהבה. לוותק יש משמעות. חברות שהתגלגלו יחד איתי עשרות שנים, תקופות, וליווינו אחת את השניה באירועים מכוננים ובמעברים. יש חשיבות להזדמנות להחזיק מחלוקת, התרחקות, ריב. להסכים לדבר על זה שנפגענו וסלחנו, והמשכנו. יש גם הערכה למה שעשינו אחת בשביל השניה. לכמה מבנות בריתי לא היתה זוגיות ולא היו ילדים, כאשר לי היו , והן שמחו איתי ביש שלי. בנות ברית אחרות שראו בי סופרת לפני שדמיינתי את האופציה הזאת ותמכו בכל הדרך של יציאתי לאור באופן מסור כל כך. אני מתבוננת על מחוות שלנו אחת לשניה, ומבינה שזה הנכס הגדול ביותר שעשיתי בחיי.
כיום אין לי חבר'ה. אני מעדיפה קפה עם חברה אחת על פני מפגש חברתי גדול. מוצאת את עצמי הרבה פחות בזירה החברתית, לא יוצאת בחבורות, לא מארגנת התכנסויות. באופן שמפתיע אותי כל פעם מחדש, נתחים גדולים אני רוצה להעביר לבד, עם עצמי, בבית. לפעמים זה כל כך מוזר, ואפילו מרגיש כאילו זאת לא אני. ספרי הפרוזה שלי עוסקים עמוק בהתלבטות: בין אינדיבידואליזם לקהילה, בין חבורות ללבד, בין שייכות לבחירה להיות שונה ואף נבדלת. אני לשה שם את חומרי החיים שלי דרך דמויות וסיפורים. אולי הכתיבה עוזרת לי לקבל את השינוי, לשחרר את החיה החברתית שבי.
על פי מסע הגיבור ההתכנסות הזו היא שלב טבעי, ואפילו הכרחי. אחרי הקריאה להרפתקה, היציאה החוצה והמאבקים בעולם, מגיעה העת למסע אל המערה, פנימה. השקט והלבד אינם נסיגה או ויתור, אלא שלב של אינטגרציה; חזרה הביתה אל עצמי, כדי לעבד את החוויות ולמצוא את האוצר האמיתי שמסתתר בפנים.
קורה שאני מתגעגעת אליה, למי שהייתי: כל הזמן טלפונים, הצעות להיפגש, לנסוע, לעשות. מלא אנשים סביב לתקשר איתם בנימות שונות, הרבה דרמות. את מרגישה מאוד רצויה, מלאת עזוז, מקובלת. באופן מעניין זה לא תמיד הולם את התחושה הפנימית שלך, שלעתים זולגת לדחייה, תסכול, בדידות. את לא בהכרח אוהבת את עצמך יותר. בכל זאת גם היום משמעותי עבורי להיפגש בקהילה, וכל פעם כשאני נעדרת תחושת פומו מרחפת. אולי החיפוש איפשר ביטחון שהוא התשתית ממנה המראתי למחוזות חדשים. אחרת, מדוע המאבק? מה כל כך קשה לי לשחרר שם? אני טיפוס קשוח שהולך עד הסוף ובכל זאת – רואה את ההיאחזות שלי במלכת המסיבות שהייתה חלק מזהותי.
"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו" ויקרא כ"ה, י
שנת החמישים היא הזדמנות לשוב אל אחוזתי, להשלים. אולי בגלל שבמהלך היום אני פוגשת הרבה אנשים בקליניקה, בקבוצות, ובסופו – נדרש לי זמן לעיבוד. אולי בגלל שאני מסכימה להשיל את כל התפקידים, לא מחפשת אישורים, פחות משקיעה אנרגיות בלהתקבל ואז נפרשים יחסים ממקום אחר – בלי ציפיות, ללא התניות, מבלי להוכיח. בחופש המלא פשוט להיות. זה לא ניתוק. זאת לא הימנעות. דווקא כשהחיבור הוא לא ממקום של צורך, מפציע הרצון הטבעי לחלוק.
אני מביטה על העשורים והחברויות שלי, מעגלים שונים של קרבה וקשר ובכל אלה זיכרונות של שהות יחד בחוויות מכוננות. איזו דרך עברתי כדי להיות מי ומה שאני, ללא פחד. למדתי לדבר, לפרום אי הבנות, לסמוך, להרגיש. וגם לשחרר את מי שזה כבר לא מתאים איתה, ללא כעס ובלי אשמה. יש לי היום הרבה פחות חברות מפעם, אך כל אחת מהן היא סוג של בית.
שנת החמישים שלי, היא הזדמנות להוקיר את החברויות שנכרכו בליבי. להודות לעדים שליוו את חיי, שמעניקים להם הד תדיר. בני ובנות בריתי שצועדים לצידי, גרמו לי להתגמש, לימדו אותי חברות ופרגנו להצלחותיי לא פחות משהיו לצידי במפלותיי.
אני מאחלת לכולנו שנטפח חברויות אמת, עם בני ברית איתנים מתוך הסכמה להיות כנים, לטעות, להקשיב בלב אמיץ ופתוח. לטוות קשרים שהם בבחינת אחוזה לשוב אליה ולנוח בתוכה, ובה בעת, קרקע פורייה להתאתגר ולגדול יחד.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
