בשנת 2000 חזרתי מהודו אחרי שנה של טיול במזרח. ביום הטיסה עשיתי צ'ק אאוט מהגסט האוס ובאתי לצאת למיין בזאר של דלהי. כמה חברים שהכרתי בטיול פגשו אותי בפתח, שאלו מה קורה. אמרתי שאני קופצת לאכול צהריים ואז נוסעת לשדה התעופה. הם אמרו יללה, בואו נרים כוסית. יצאנו לרחוב הסואן. היו מסעדות עם תפריטים ישראלים, אבל רציתי לאכול לסיום בדאבה הודית מקומית. לא פחדתי אז מקלקולי קיבה, מכלום לא פחדתי. אחרי דיונים החלטנו להתיישב באיזה דוכן מזון קטן, נדחקנו על ספסלים מסביב לשולחן קטן, אין תפריט, יש מנה אחת – תאלי הודי עם כל התוספות ובאופן שלא מותאם לחיך המערבי.
פתאום היתה שתיקה ושמעתי לרגע את המחשבות של עצמי, את קולי שלי. מישהו שם לב שאני מתכנסת, אולי הרצנתי. הוא שאל אם אני בסדר. עניתי שכן, באוטומט, ואחרי שהות של עוד רגע, פלטתי מהססת, האמת היא… לא מאמינה שזה יוצא מפי, שרציתי להיות לבד. כולם הביטו עלי. מיששתי את המחברת שהיתה לי בתיק והוצאתי אותה, רציתי לעשות לעצמי טקס פרידה קטן, מהודו. הסברתי להם. הייתם ממש מקסימים כשנפגשנו עם ההצעה שנלך יחד, אז שכחתי מזה, אבל פתאום… נזכרתי. מבטי מבוכה, מה עושים עכשיו?
בטח, בטח, אמר מישהו וקם. השניה שנחלצה מצפיפות הספסל אמרה לי – הלוואי שהייתי יודעת ככה מה אני רוצה. ואחר אמר – אז חיבוק? קמתי אליהם ונפרדנו. אחר כך הוגש לי התאלי, חריף מהגהנום, הוא שרף גם את רגשות האשמה שחשתי מולם, על שהלכו. אבל אז כתבתי. זה היה רגע מכונן. זה היה טיול אחרי צבא שני שלי. אחרי הראשון חזרתי ותוך כמה חודשים שכחתי הכל ונטמעתי בחיים הקודמים. הפעם אמרתי לעצמי – אין מצב.
באותה מחברת הצהרתי שהפעם – לזכור טוב טוב מה חשוב, מה אני רוצה, לאן אני הולכת. זו היתה מעין ברית מחודשת עם נשמתי. כשחזרתי לארץ הדרך שלי להתמיד בה היתה להפוך אותה לסיפור. התחלתי להסתובב ברחבי הארץ עם הרצאות שנקראו "את החיים ואת הטוב" על בחירה, על חיות, על חרות. כמה חודשים אחרי יצא הספר הראשון שלי – מביאור, התחלתי ללמוד תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, להנחות סדנאות כתיבה, לכתוב לעיתונים.
הרגע הזה קפץ עלי כשהוגשה לי צלחת במסעדה המשובחת "טאלי למה" בפרדס חנה. פתאום, נחת. אני אוהבת ללכוד את העלילות שעולות בלי שום הכנה. זה הזכיר לי את הרגע הזה, וגם שהדרך שלי לדבוק, היא פשוט – לספר.