איך רעיון הופך לספר? מאחורי המילים המודפסות מסתתרות ארבע שנים של סודות שנלחשו בבתי קפה, דמעות מול קבצי טקסט, קושיות מביכות, פחדים, ומסע בלתי פוסק של פענוח.
לכבוד הישורת האחרונה של חודש הספר העברי, כתבתי על עשרה דברים ש(אולי) לא ידעתם על הרומן "טריקה שקטה", מורה נבוכות.
כשאני נחשפת לסודות הכמוסים ולאתגרים המרעישים במסע הגיבורה של מאות נשים בקליניקה ובסדנאות, זה מחלחל. ב"לשחות את הים" התמודדנו עם סרטן השד, והפעם – אנדומטריוזיס. אחת הדמויות מתמודדת לא רק עם תסמינים פיזיים ויחס רפואי לעיתים אטום, אלא גם עם השיפוטיות של הסביבה.
כל נושא בספר שאין לי מושג לגביו – אני חוקרת ומראיינת. הפעם, בניגוד לספר הקודם, התחלתי בתחקיר ורק אז התיישבתי לכתוב. נעזרתי בקהילת הכתיבה שלי ובקבוצות מקומיות כדי לאתר עובדת במכון הפתולוגי, שוטר, אנשים שחיו בקומונות ונשים שמלוות הורים בזקנתם. עם חלקם דיברתי בזום, ועם אחרים ישבתי שעות בסלון ביתם ושמעתי סיפורים שומטי לסת. מסתבר שאנשים אוהבים לספר, וזה מרתק לדוג את הסיפורים האינטימיים הללו, לערבל אותם, ולשתול אותם בתוך הטקסט שלי.
בניגוד למלכות יופי וזוכות בתחרויות כישרונות, לא עברתי שם במקרה וזו לא אמא שלי שרשמה אותי. יוצרים ברמות גבוהות, כותבים יותר בקשות לתמיכות מיצירות. עשרות טפסים – קורות חיים, תקציר, כוונות, המלצות ומסמכים מרואי חשבון ועורכי דין. כל הגשה אני משנסת מותניים ומתחילה לכתוב ולאסוף את המסמכים הדרושים. להגשה למענק לספרות אקלימית בקק"ל, ביקשתי משני מרואיינים נפלאים מהפודקאסט שלי "סיפור ירוק" – ד"ר מיכל ביטרמן ופרופ' אורי שיינס – לכתוב לי המלצות שהביאו אותי לדמעות. מכירות את ההלם הזה שמגיע "כן" אחרי רצף של דחיות? זה מרגש לדעת שמישהו אובייקטיבי מאשר שהטקסט שלך ראוי, ועוד יותר מרגש לקבל תמיכה על ספרות אקלימית – מושג שכבר שגור במערב ואצלנו רק מתחיל את דרכו. הטפיחה הנוספת על השכם הגיעה מטעם ההוצאה, כאשר מירי רוזובסקי הגישה אותי לפרס ספיר מטעם הוצאת שתים.
כשהרעיון הופיע והתחיל למשוך אותי אחריו, התחלתי מתקציר של חמישה עמודים. קבעתי עם המנטורים שלי לענייני סיפורים, התסריטאים דניאלה דורון ואלון רותם. הם שאלו קושיות מביכות, ירו אמירות חותכות וקרעו לי את הצורה (בקטע נפלא). רק אחרי שנה, כשהדמויות ידעו את מקומן, יצאתי לכתוב. משם עברתי לידיה של מי שערכה את הרומן הראשון שלי "לשחות את הים", מיכל חרותי, שהמשיכה להקשות בדרכה העדינה וחסרת הפשרות. ואז העורכת המבריקה אורנה לנדאו, ששלחה אותי לעבודת פירוק ודיוק. אל הסדנאות שלי מגיעות לא פעם "ניצולות" של סדנאות כתיבה ששותקו מביקורת. למזלי, בחרתי לעבוד עם אנשי מקצוע שלצד חדות, יש בהם גם תבונת רגישות עמוקה.
אחרי שכתבתי טיוטא ראשונה העברתי את כתב היד לשלוש חברות חכמות ואוהבות קריאה. עם כל אחת שסיימה, ישבתי לקפה. היא אמרה כל מה שהיא חושבת, ואני רשמתי, עבדתי, נפלתי, קמתי – ושוב ארזתי את עצמי לקראת קוראת הבטא הבאה. ד"ר מיכל זלצר לביד, רוני טילינגר וד"ר שלומית ברסלר הן נשות מילה וספרות שאוהבות לקרוא, ואוהבות אותי. יש להן לשון חדה, אבל הן אמרו לי את האמת ברכות. כמה חשוב לשמוע ביקורת, אבל חשוב עוד יותר לדעת ממי ובאיזה אופן.
כו-לה מאתיים מילים, שההשקעה בהן לחלוטין לא פרופורציונלית. עשרות התכתבויות, מחשבות, התלבטויות וסימני שאלה מתנקזים לרגע אחד: הרגע שבו תסתובבו בחנות הספרים, תרימו את הספר בעלעול חסר כוונה מול עשרות כריכות אחרות – ולא תוכלו להניח אותו. טקסט הגב חייב להבטיח את החוויה, לעורר הזדהות עם הקונפליקט, ולמשוך אתכן לצלול לפחות לעמוד הראשון.
הכריכה היא השער שלכן לעולם הספר, והיא צריכה לרמוז על החוויה שתעברו. ב"טריקה שקטה" העברתי למעצבת הגרפית את החוויה במילים, בצירוף דוגמאות של ציורים וצילומים, ויחד עם היועצת האישית שלי לענייני גרפיקה וחברתי, נועה אלדר, בחרנו את הציור של פאטמה שנאן, שהשאיר את כל השאר הרחק מאחור. הכריכה הזו חידתית, צבעונית, מלאת כוח, ומשקפת במדויק את החלום ושברו שעוברת נעמי, גיבורת טריקה שקטה.
להחזיק בידיים את מה שהתחיל כחלום עמום, קיבל מסגרת בתוך השפה והפך לסיפור – זה פלא. עבודה של שנים, שעות של עריכה והגהה, הופכת לחפץ פיזי שאפשר לדפדף בו ולהריח אותו. מעולם לא הבנתי למה להגיד על תינוק שהוא "ברור" זו מחמאה, אבל כשזה נוגע לספר – זו באמת הגדולה מכולן.
אני קשורה בנימי נפשי לסיפורי התורה. כשהייתי קטנה, למורת רוחה של סבתי, סבא היה מעיר אותי ויחד היינו הולכים לבית הכנסת בשבתות. הוא זה שגרם לי להתאהב. לאורך השנים המהלכים של דמויות כמו משה ויוסף הפנטו אותי, ובהמשך לימדתי אותם והשתמשתי בהם בסדנאות ובקליניקה שלי. הם אפילו מופיעים בחלומותיי, ועוזרים לי להשתמש בעלילות הארכיטיפיות שלהם ככלי לריפוי נגיש בתוך עלילות מודרניות לחלוטין.
בתוך עלילת הספר, וגם בחיים, אני רואה את המנעד הרחב של הקהילה: מצד אחד היא מעניקה עוגן ושייכות, ומצד שני יוצרת קונפליקטים. על המנעד, על יתרונות העִם וכאבי הבלי, כתבתי בשני הרומנים שלי. גם אלה פלורנטין מ"לשחות את הים" עומדת על התפר. בעידן שבו כל משפחה מסתגרת בבית פרטי ומתמודדת לעיתים לבדה עם אתגרי חיים מטלטלים, הצורך הנפשי הבסיסי שלנו הוא להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. הקידמה בודדה אותנו, אבל גם יצרה מרחבים חדשים של חיבור ושייכות שאי אפשר בלעדיהם.
בקיצור (אתן כבר יודעות שאין אצלי קיצור…) – כתיבה היא תהליך של התבהרות. רעיון אמורפי תוקף אותי, דמויות מזדחלות אל לבי, קונפליקט מתביית על חלומותיי ואני שוזרת אותם יחד, נעזרת ומתמקצעת. התהליך הזה מעייף ומבריק, מלא בקושי ושמחה, אבל בעיקר – הוא גורם לי להרגיש חיה. דרכו, אני מתברגת אל מקומי בעולם.
הרומנים שלי "טריקה שקטה" ו"לשחות את הים", זמינים עבורכם כעת במחיר מיוחד של 50 ש"ח בלבד, ממש עד סוף חודש הקריאה.
בתמונה – משלוחי הספרים לקהילת הכתיבה שלי השבוע.
עוד על כתיבה לנפש בפודקאסט – סיפור דרך
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
