חמש נפשות חופשיות במפגש צפוף. כשנרגעים מאיך שחשבנו שזה יהיה אל תוך מה שקורה בפועל, אפשר גם לנוח ולחייך. שבועיים של מסע מההרים אל החוף, של בולגריה ובתוכנו פנימה:
אנחנו מטיילים ברגל, עולים לאגמי רילה, הרי פירין, רודופי. זה לא הרגל שלי, עלי להשקיע במוטיבציה לטפס. שאר בני המשפחה מהירים ממני, מעניין להרגיש איך זה להשתרך מאחור. כשאני חולקת רגע של ייאוש ואומרת שלא אצליח לעלות, הבת מחזירה לי בשפתי: אמא, אם תחשבי שזה קשה – זה יהיה קשה. לצד ההתנשפויות אני רואה את היופי שבלשמוע את דפיקות הלב של עצמי, להיות מוקפת בטבע פראי מהיסוד – ירוק, מים, שמים, שלג. אני מהרהרת על אתגרים של הגוף לעומת של הנפש. עשיתי טרקים לפני 30 שנה, עכשיו המאמץ מכוון למקום אחר. גם לפתח חמלה מול מי שלא בא לך, זו השקעה. וכמו אגם על פסגת הר – היא משתלמת. החצי הראשון של מסע הגיבור הוא פיסי. החצי השני נפשי. כמובן שהם מעורבבים זה בזה, אבל יש היגיון למהלך, לפי סדר הכוחות שמפציעים בחיים.
בתמונות שמפרסמים ברשתות כולם מאוד מחייכים, את התסכול של רגע לפני (או אחרי) התמונה לא תופסת. לא פשוט למלא חמש תשוקות שלרוב לא עולות בקנה אחד – צפייה במונדיאל, קריאה, העדפות מוזיקאליות, קולינריות, אקולוגיות. ים או הרים, מהר או לאט, להספיק או לרבוץ, חנויות בגדים או ספרים. לתאם הגדרות שונות לחופש, מנוחה, רעב, עייפות, כיף. לדעת לריב ואז להתפייס. לדבר על מה שמפריע. רואים לך הכל כל הזמן, וזה חשוף ופגיע. אנחנו משתדלים לוותר, לזוז קצת, כדי שיהיה נעים יחד. אני רואה עליהם מופעי התבגרות של עצמי מלפני שנים. אני חסרת סבלנות לגבי הבהייה שלהם בפלאפונים. ואז חושבת שאם הייתי מבלה בגילם שבועיים עם ההורים – מה היה סופנו? באחת הנסיעות הבת אומרת שאחרי החופשה הזאת לא נוכל להיות ביחד דקה. האיש עונה לה, שאחרי החופשה הזאת נוכל להיות יחד לנצח.
עד שנת 2007, היה נהוג בבולגריה ובמדינות הבלקן לאלף דובים חומים "לרקוד" ברחובות עבור תיירים. הבעלים היו מחדירים להם נזם ברזל לאף כדי לשלוט בהם דרך כאב, ומאלפים אותם לעמוד על משטחים חמים כדי שיזיזו רגליים בקצב (מה שנראה כמו ריקוד). פארק השיקום הוקם על ידי הארגון הבינלאומי "ארבע כפות" כדי להציל את הדובים האלה, לקנות אותם מהבעלים, ולתת להם מקום מוגן לחיות בו בכבוד. אנחנו מדברים על איך זה כשאכפת, ממשהו. אנשים ראו את הסבל, ופעלו על מנת לשנות. גייסו כסף מקרן ברז'יט ברדו והביאו לתיקון. השמורה ענקית (כ-120 דונם) ומדמה לחלוטין את החיים בטבע. יש בה בריכות מים לדובים, מאורות טבעיות שהם חופרים לעצמם, ושפע של מרחב מיוער. הדובים עוברים שיקום פיזי ונפשי. חלקם מגיעים עם טראומות ועדיין "רוקדים" כשהם במתח, אך עם הזמן הם נרגעים וחוזרים להתנהגות של דוב טבעי, כולל שנת חורף.
כתבתי כאן בעבר על כך שחשבתי שבגלל אהבתי לעבודתי – אני לא צריכה חופשה, וכמה התבדיתי. בשבילי לקרוא ספר פרוזה בבוקר, זו חופשה. אני מבינה כאן איך הווטסאפ גוזל את תשומת ליבי. אני לא קוראת מה קורה ונכנסת מעט לרשתות. זה נעים ובריא. לכתוב זה צו פנימי, צורך קיומי, כל יום. אי אפשר אחרת. כבעלת עסק, חופש הוא עניין חמקמק. יומן ריק באורך שבועיים זה יעד לכוון אליו. אני זמינה לפרקים, עדין מקבלת הזמנות להרצאות, משלוחי ספרים וקלפים, דחייה של כתב יד שהגשתי. יש באתר את שוליית הקוסמת – הבוטית החכמה שמשיבה ברוחי ומעניקה מידע על השראה, תרגילי כתיבה והפניות לכל מה שיש לאתר שלי להציע. אז כשהצורך להגיב החוצה נרגע – אני מתפנה פנימה. גם בשגרה חלומות מנחים אותי. אני קשובה אליהם ונעזרת בתכניהם. בחופשה הפעם הקשר מתחדד. כמעט כל בוקר אני קמה מחלום משמעותי, רושמת אותו, מבינה משהו. ההתפנות מהעבודה, התרחקות מסיפורים של אחרים, מובילה אותי למעיינות יחסים ויצירה עם עצמי באופן עמוק.
האיש קם לזריחה בים הכספי, שמש זורחת מהים זה להפוך את העולם על הראש. את שואלת אנשים טובים באמצע – איך הדרך. קשה, קלה, יפה, ארוכה. כמספר הנשאלים מספר התשובות. בסוף תלכי בעצמך ותחליטי. אני אוהבת לפגוש בשבילים. השלום שנאמר בכל השפות, מתוך שותפות לאהבת הטבע, להכרה בכמיהה להגיע למקומות יפים, לנשום אוויר נקי ולהתפנק בירוק. אנחנו מארגנים את הטיול בתנועה, מזמינים בכל מקום את זה שאחריו. תכנון מדויק יש לנו מספיק, כאן אנחנו רוצים להרגיש מה קורה ולזרום. הנינוחות לא היתה מתאפשרת בלי השכנות המסורות שמטפלות לנו בחיות – רינה, טל, רוני, נורית, אגם – והאחים שלי שמחפים עלי בעזרה להוריי. בדבין אנחנו ישנים מתחת למואזין, דרישת שלום מהארץ בקטע טוב, אנחנו אוהבים להצטרף לתפילה. אני מקנאה באירופה – בניקיון, בשלווה, בשפע של המים. נהנית להאזין לזרמים השוצפים בנהרות, ללכת על גשרים תלויים, להביט על אגמי ענק.
ישבנו לאכול יחד שלוש ארוחות ביום יחד, שיחקנו קלפים, עלינו לרכבלים וירדנו למערות, אפילו הנחתי סדנת כתיבה קצרה. כשנסענו למסע משפחתי בעולם כתבתי בבלוג שלי "הורים מלידה" עצות לטיול עם ילדים. יש שם כמה טיפים טובים שאפשר לקחת גם לטיול עם מתבגרים, אבל כמו מה שכתבתי על מסע הגיבור, האתגרים משתנים. פעם טיפלנו בהם, היום הם שותפים לדרך. יש להם מה להגיד על כל דבר ורוב הזמן זה מקסים. כשאני לא מבועתת מעצמאותם, אני מלאה השתאות מהטיעונים שלהם, מהחכמה, מההומור. שמחים לחזור לעבודה, למשפחה, לחברים, לארץ, לקפה איכותי. אסיים במילים של כריסטופר מקנדלס מסרטו של שון פן – "עד קצה העולם", יותר ממה שאתה עושה – משנה עם מי אתה עושה את זה.
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
