פרידה ממורי ורבי הסופר יואל הופמן – תרבות וספרות הארץ

השירים האחרים נכתבו על העורב, אמר, הם מתארים אותו, מאנישים ומספרים עליו, אך בשיר הזה, אפשר לדמיין ולחוש ממש, את תנועת אצבעות רגליו של העורב נסגרות על ענף, הופמן הדגים באצבעות ידיו תנועת סגירה.

זה היה פתיח מצמרר לקורס שזרק הכי רחוק שאי פעם קורס באוניברסיטה העיף אותי. למדנו על שירת הייקו של נזירי זן יפנים מהמאות ה 15 וה 16 והוא פרש בפנינו את הכללים (שעד אז תפסנו כמנוגדים כל כך לחווית היצירה): ספירת הברות, הטקסט שתופס את הרגע כמצלם תמונה, אזכור של עונת שנה ולפעמים – תנועה.

הופמן לימד אותנו את אמנות הצמצום, הוא חלק עמנו שכאשר כתב בעבר, היה משליך תשעים אחוזים מהטקסטים והיום הוא משליך עשרה אחוזים. הדיוק, כך טען, הוא עניין של אימון. הוא סיפר לנו על שהותו ביפן, על זן בודהיזם וגם על שיר ההייקו הראשון שכתב, אחרי ייסורים רבים.

היא זולפת

בשם על תנוך אזנה

אשתי של הסתו

הייסורים נבעו מהראש המערבי שהוא הגיע איתו ללימודי זן הבודהיזם ביפן. הוא הבהיר לנו שוב ושוב שהצורך להכביר, להסביר, להתפלפל, עומד ביחס הפוך למשורר ההייקו, ממנו נדרשת פשטות, ישירות וכניעה להווה. "את הדברים המורכבים אנחנו מבינים מצוין," אמר לנו במגדל השן, "בפשוטים – אין לנו מושג."

התבקשנו לתרגל בבית שירת הייקו, ללחוץ את הכוונה לתוך השורות, לשחק, לוותר ולשנות בתוך המסגרת הנוקשה. אני זוכרת שהרגשתי שלמשך כמה חודשים אני רוקדת באוויר. התהלכתי לי במסדרונות האוניברסיטה ומחוץ להם, עם שפה חדשה. מנסה להכניס את המציאות, כל חוויה, כל מה שקורה לי, למסגרת של שלוש שורות קצובות, עם הברות ספורות. אחד הניסיונות שלי שפורסם בספרי 'מביאור':

אבטיח באוגוסט
הוא יודע
אין יותר אדום מזה

כשהתחלתי לקרוא את ספריו נשמטה לי הלסת. כמי שחיפשה את הקול שלה בכתיבה, תהיתי אז כיצד מרשה לעצמו אדם ליטול לעצמו את הזכות לכתוב כך, באופן שלא ניתן להשוות לדבר. הרגשתי שאני קוראת סוגה ספרותית שנבראה זה עתה. מין ריחוף חסר צורה שנושא אותי לזמן חלום. חשתי שהטקסטים שלו הם ביקור בשערי יצירה קדמונים, ששורשיהם קודמים להמצאת המילה.

עד היום השיעור על שירת הייקו הוא זה שאני הכי אוהבת ללמד את הסטודנטים לביבליותרפיה. זהו שיעור חוץ, בו אנחנו עוזבים את הכיתה, הכיסאות והמצגות ויושבים בגן הבוטאני של מכללת אורנים. על מחצלות ובצל עצים אני מבשלת קפה. תוך הצגת השירים יש לעתים גיחוך קל שמלווה בשאלה – מה שיר בזה? אבל אט אט, גם מתוקף ההתלהבות שלי, המעגל נטמע בכישוף ואנחנו מתחילים להתנסות באפשרות לסכם את החיים ב 17 הברות.

בחזרה ללימודיי באוניברסיטה, בחלק השני של הקורס התבקשנו לקרוא טקסטים שכתבנו. בחיל ורעדה הצגתי סיפור (שהתפרסם מאוחר יותר בקובץ סיפוריי 'מסיבת יורה') שהתחיל במשפט "אצל דליה תוך 15 דקות אני בחוץ." הופמן היה בטוח שדובר הטקסט הוא גבר ושהסיפור הוא על זונה, לכן תיקן אותי בשורה השלישית כשנקטתי מין נקבה. לא נעניתי לתיקון, המשכתי לקרוא ואז התבהר שמדובר על אישה שמספרת סאגות מעולם הורדת שיערות מהרגליים. הופמן היה נבוך. ראשית מהטעות על ההנחה שלו מראש לאן הסיפור לוקח, ושנית – בגלל שלא היה לו שמץ של מושג על הפולחן הנשי.

בספריו האחרונים הוא הנגיש את עצמו וכך הגיע לליבם של יותר קוראים. במיוחד "מצבי רוח" וב"קוריקולום ויטה" שמתחלקים יותר בגרון, אפשר לעקוב אחרי קווי עלילה וזה מניח מעט את הדעת. הארס פואטיות שלהם חושפת משהו מיחסו לקוראיו. מדובר בסופר שלא הסכים להתראיין או לדבר על ספריו, כאומר "אלו הדברים. מעבר לכך אין מאום."

הופמן מלהטט בשפה אך הוא אינו מוכן להישען עליה כדי שתגאל אותו. חשוב לו ליצור חיץ בין המציאות והספרות, בין הקוראים אליו עצמו. הוא יודע שההתמסרות האמיתית היא לא לספרות ולא לכתיבה, אלא לחיים, ליחסים. הוא חושף את הכמיהה לקשר שמעבר למילים, למפגש האנושי הפשוט.

"אני אומר תודה לנשמות היקרות שחברו לחיי ומשלח אותן מן הספרות אל המחוזות העמוקים של הלב, שאסור לה, לאמנות, להיכנס אליהם.

אילו יכולתי (במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר וקורא) לפל על צוארם של אנשים ולומר להם: בואו ונשב ונחלט תה ונשתה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב היד לסל הנירות ועושה זאת.

בעולם כזה החק היה אוסר על הבדיה.

ועל כן אשתי הראשונה ורדה וילדי יסמין ותמר ויותם ואשתי נורית יעמדו מחוץ לספר."

קוריקולם ויטה (17), הוצאת כתר.

כשהתבשרתי על מותו עברה בי תחושת הודייה מסוג אלה שיש כלפי אנשים ששינו את חיי והם אפילו לא יודעים. הכרזתי מול עצמי וללא היסוס, שהמפגש עם הופמן ועם שירת ההייקו, הם החומר הספרותי ומשנה התודעה הכי חזק שנטלתי. הופמן היה נכנס לכיתה כמעט בקריצה, לא קשור בעליל לסיטואציה האוניברסיטאית, שגם עליה היתה לו ביקורת. פעם אמר לנו שהסופר לא מעניין אף אחד ואין לו מה לאכול, אבל מי שחוקר באוניברסיטה את הסופר ויש לו מה להגיד על כתביו, מוערך מאוד ומרוויח טוב. בפעם אחרת חשף בפנינו את התרמית של תיק הג'ימס בונד שלו והראה שיש בו רק סנביץ'. והיה גם השיעור בו נהיה פתאום חם והופמן הוריד את גרביו קיפל אותן אחת בשנייה, הכניס אותן לתיק והשחיל את כפות רגליו הערומות לסנדלים. אחר כך הביט בנו משועשע ואמר, "מהקורס הזה לא תזכרו כלום, הדבר היחיד שייחקק בכם הוא המרצה שהוריד גרביים באמצע השיעור".