שטרן, אדלר ובלום – הקרויים על שם שלישייה מיתולוגית מעיירה יהודית, הם שלושה חברי עבר החותרים לעבר משימה בלתי אפשרית – להיזכר באהבה נושנה שפועמת תמידית, לבוא חשבון עם עברם, להתקומם ולוותר, לזכות ולהפסיד בו זמנית ואת הכל.
אי אפשר לקרוא את הספר הזה ולעשות עוד משהו. איצקוביץ' דורש את כל תשומת הלב והריכוז כאשר הוא שוזר עלילות ומקלף שכבה אחר שכבה מדמויותיו: הסופר שטרן שמקבל פרס נובל לשלום בשל ספרו "עדות", על שואת יהודי קרט ועדין מרגיש דחוי. הקיבוצניק אדלר שמדבר מעט ועושה הרבה, לרוב באלימות, אך יודע לאהוב. העסקן בלום שבעזרת כישורי המסחר שלו מהתל, אך גם משקם.
זהו הרומן החמישי של יניב איצקוביץ', וכמו ב'תיקון אחרי חצות' הוא משתרע בוירטואוזיות על פני עלילה רחבה – מקומות, זמנים, דמויות, ובעצם מותח את היריעה של המושג "סיפור".
"היא רוצה להבין מה עבר עליך שם, מה הרגשת שם, הסיפור האישי שלך, אלישע, האישי, לא מה עשו או לא עשו המרצחים. לא מדוע שתקו או לא שתקו מנהיגי העולם. אנשים לא רוצים לקרוא על הפוליטיקאים כשהם קוראים פרוזה. הם רוצים להיכנס אל נבכי הנפש הא-פוליטית, האנושית, הרגישה… על כך צריך לכתוב… על הכישלון לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור, על הניסיון לומר משהו שאי אפשר לומר, על אירוע מיתי שלא ניתן למסגר במילים, אירוע שחורג מהשפה, רגע היסטורי שבו יצחק שוכב כל המזבח, הצלוב נצלב על ההר והוא מביט על אביו שבגד בו, ועל עולם שהכזיב, והוא רוצה לצעוק ולזעוק ולקרוע. אבל במקום זה הוא שותק." ההתחלה של כל הדברים / יניב איצקוביץ', הוצאת כתר מודן, עמ' 298
סיפורים, זה מה שניצל מאירועי התופת שפקדו את היהודים בתקופת השואה. יש שיספרו לפרטים ויש שיזכרו את השמות. יש שיעשו זאת על מנת להנציח ויש שיבקשו להשמיע קול. עוד ועוד סיפורים, על עוד ועוד אנשים, תתי נושאים, פרטים, באופן שמציג תמונה רחבה, מורכבת, שמשאירה אותנו עם חור בלב בכל הנוגע ללחימה ולמלחמות, לא רק של הנוכחים בהן, אלא גם בהדף העצום על המשפחות והדורות שאחרי.
"בקרט ספרו, ולא ניתן לומר אם הפריזו, שאנשים שלקחו ספר מהעגלה של אהרון אדלר פרצו בבכי. כך אמרו. אנשים הגיעו אל העגלה השבורה של אהרון אדלר, קנו בכמה פרוטות עותק מרופט של 'האדרת' בשפה שאין הם מבינים, ובכו. אחרים היו לוקחים את 'סיפורי אלף לילה ולילה' לביתם ומסתגרים בד' אמות, בעוד שאחרים היו מתיישבים במקום סמוך, תחת עץ או על סלע, ופשוט מדפדפים בספר, ממוללים את הנייר בידיים, עוקבים אחר האותיות, ומתנחמים בכך שיש בידיהם משהו שנשתמר, איזו צורה של אנושיות שהיתה קיימת לפני המלחמה ותהיה קיימת גם אחריה, כמו מן עולם דמיוני או מופרך שניתן לפסוע אליו ולשכוח לרגע את כל ההכרחי והחשוב. הם הרגישו שניתנה בידם מתנה, וזה בדיוק הדבר שהיו זקוקים לו." עמ 262
איצקוביץ' מתאר בספרו כיצד אנשים נאחזו בספרים מרופטים בתוך התופת, לאו דווקא כדי להבין את המציאות, אלא כדי להיזכר שיש עולם שחורג ממנה. פסיכולוגית, הסיפור פועל כ"אובייקט מעבר" – הוא שומר על צלם האנוש ועל הרצף הפנימי כשהעולם בחוץ קורס. בעבודתי עם טראומה, אני רואה כיצד עצם המעשה של סידור הכאב לתוך מילים מעניק תחושת שליטה ראשונית. זהו אינו ניסיון "לייפות" את האסון, אלא למצוא בתוכו את הניצוץ האנושי, את אותה "מתיקות" שהסיפור מעניק לנפש הצמאה לנחמה. הכתיבה מאפשרת לנו לא רק להנציח את מה שהיה, אלא ליצור מרחב שבו הנפש יכולה לנוח לרגע מההישרדות ולהתחבר חזרה אל היצירה.
"יש מה לומר בגנות אנשים כותבים, ולו בשל הדרך המשונה שלהם להתמודד עם החיים. הם יכולים לעמוד בפני האסון הגדול ביותר, בפני כאב אישי שלא ניתן לשאתו, אל מול דרך שאין לה מוצא, ולחשוב: כל זה יכול להיות סיפור ממש טוב. לעתים הם נמשכים אל התהומות, נכונים לדרוס חיים שלמים, ובראש ובראשונה את עצמם, ובלבד שיקבלו את ליטרת הבשר שלהם, בשר שיצלו בהנאה עבור הקוראים." עמ 277
בבלוג שעוסק בספרות כאפשרות לריפוי, אוסיף שגם המספר עומד בספר זה על דוכן הנאשמים. הטלת הספק באמצעות השאלה מהיכן הוא כותב והאם פיו ולבו שווים. האם הוא מעוניין להגיד אמת או לזכות בתהילה. האם יש להגיד את הדברים כפי שהם, או להחליק אותם בגרון הקוראים ובכך להתפשר על הנימה. מה הוא חושף ומה הוא בוחר להסתיר. הכתיבה כהישרדות, ישועה או תקווה לעולם מתוקן. ובכל אלה הכמיהה לנחמה ולמתיקות שמעניק הסיפור.
השאלה שאיצקוביץ' מעלה – האם הכותב פועל מתוך תשוקה לתהילה או מתוך אמת פנימית – היא שאלה שמעסיקה כל מי שמעזה להניח את ליבה על הדף. בתהליכי הכתיבה שאני מלווה, אנחנו נוגעות בדיוק בנקודה הזו: המתח שבין החשיפה לבין ההסתרה. הכתיבה ככלי לריפוי דורשת מאיתנו יושרה עמוקה; היא מזמינה אותנו לבדוק מהו "ליטרת הבשר" שאנחנו מוכנות לתת ומה נשאר מוגן ושמור לעצמנו. כשאנחנו כותבות מתוך כוונה של ריפוי, המטרה אינה "למכור" את הסבל שלנו לקוראים, אלא להשתמש בסיפור כגשר אל עצמנו ואל האחר. זוהי כתיבה שאין בה פשרה על הנימה, אלא חיפוש עיקש אחר הקול האותנטי, זה שביכולתו להושיע את הכותבת ואת קוראיה כאחד.
חשבי על תקופה שבה הרגשת ש"העולם מכזיב" או שהקרקע נשמטה תחת רגלייך. נסי להיזכר בסיפור אחד (ספר שקראת, סרט שראית, או סיפור משפחתי) ששימש לך כעוגן באותם רגעים. כתבי תיאור קצר של הרגע שבו פגשת את הסיפור הזה מחדש – מה הוא "לחש" לנפש שלך שהיה כל כך נחוץ לה אז?
טיפול ביבליותרפי
סדנת כתיבה
הזמנת הרצאה
הפודקאסט
רכישה מרוכזת של ספרים
או לכל עניין מעניין אחר –
נאסף מ 25 שנות ניסיון ביצירה, הנחיה וטיפול בכתיבה לנפש. בהשארת פרטים נשגר לך אותו ישירות למייל!
