זה קורה לי מעט, שאני לא יודעת מה אני מרגישה אחרי שאני מסיימת ספר. סגרתי אותו ושכבתי במיטה בוהה בתקרה, מנסה להבין. האיש שאל מה קורה, התחלתי לספר לו את העלילה, ופתאום זה הכה בי. הרגשתי מחנק, כאילו הסיפור לופת אותי מכל הכיוונים ומכניע.
הספר איך לאהוב את בתך של הילה בלום (הוצאת כנרת זמורה דביר), כתוב כאפיזודות קצרות. קפיצה בזמנים, זיכרונות, מחשבות והפניות לסיפורי אימהות אחרים, סמוכים, שחולפים ליד האם המספרת. בתוך סבך פשוט, עולה סיפור כואב, על אפשרות לנתק בין הורים וילדים, בין אמא לבת. אמא עם כוונה לאהוב ובת שחייבת להשתחרר מהאם ומעצמה בשל אירוע כואב, או בגלל חנק כללי שאופף אותה.
מתוך הספר:
"היא חידה, אמרתי לארט. אבל גם אני הייתי חידה לאמי, ואמי היתה חידה לאמה וכך הלאה לאחור עד אפס הדורות. ובכל זאת ילדות אינן נוטשות את אמותיהן כמעט אף פעם, אמרתי לו. גם לא את האיומות ביותר או הרעות ביותר או קשות הלב ביותר, הן נשארות בנותיהן, הן בנותיהן מאז ולעולם, אין דרך לבטל את זה. למה לאה? כל חיי הכרתי רק קומץ אנשים שהעידו על ילדות מאושרת. כל השאר ניצולים, לכולם ניתן הכל יותר מידי או פחות מידי, החיים הם תמיד מסע ארוך של החלמה מהילדות. למה לאה?" עמ 118
על המורכבות שבקשר: אמהות ובנות
הקשר בין אם לבת הוא אולי המרחב הרגשי העמוק והסבוך ביותר בנפש הנשית. פסיכולוגית, הוא מתאפיין באמביוולנטיות מובנית. מצד אחד, זהו קשר של הזדהות ראשונית מוחלטת ("המראה"). מצד שני, הוא מחייב תהליך כואב של ספרציה-אינדיבידואציה (נפרדות). בנות רבות חוות את אהבת האם לא רק כעוגן, אלא גם ככוח שעלול "לבלוע" את זהותן הייחודית. בהעברה בין דורית אימהות מורישות לבנותיהן לא רק תכונות פיזיולוגיות, אלא גם פצעים, חלומות שלא הוגשמו ודפוסי התקשרות. המתח הזה – בין הצורך להישאר נאמנה לשושלת לבין הדחף הנואש להיוולד מחדש כאישה עצמאית – הוא המנוע המרכזי של הדרמה הנשית.
מהתזה לקליניקה: הסיפור כמרחב של שחרור
נושא זה מלווה אותי עוד מימי כתיבת התזה שלי, שהתמקדה בחקר היחסים שבין אימהות ובנות. את המעגל שלי מול אמי סגרתי ברומן הראשון שלי לשחות את הים, ועד היום הוא מהווה ציר מרכזי בעבודתי הקלינית. במפגשים עם מטופלות, אני פוגשת שוב ושוב את הילדה שעדיין מחכה לאישור מאמה. או את האם שמתייסרת בשל הריחוק מבתה. כתיבה ביבליותרפית משמשת עבורנו ככלי לחקירת ה"סיפור" המשפחתי. דרך הטקסט, אנחנו יכולות להתבונן בדמות האם לא רק כדמות מציאותית, אלא כייצוג פנימי שניתן לנהל איתו דיאלוג, לסלוח לו, או להיפרד ממנו. העבודה בקליניקה ובסדנאות מאפשרת לנשים לפרום את קשרי החנק ולהפוך אותם לקשרים של חסד, תוך שהן כותבות את עצמן כגיבורות של סיפורן האישי.
תרגיל ביבליותרפיה (טיפול בכתיבה ובסיפור) –
בחרי חוויה מהילדות שבה הרגשת צורך להיות קרובה, רצויה, אהובה – אבל בו-בזמן גם חונקת, מוגבלת או תלויה.
כתבי על התחושות הגופניות והמחשבות שהופיעו שם: מה היה קורה בגוף כשניסית להישאר קרובה? מה היה קורה בך כשניסית לשחרר?