מעטים הספרים שנכתבים בגוף ראשון רבים. אם יש כאלה, האמירה הספרותית על היחד, על ה"אנחנו", חזקה מאוד.
הספר "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף (הוצאת כתר), כתוב כמו שהוא נחווה, באופן מינימליסטי ומזעזע. שני אחים, תאומים, נשלחים לגור אצל סבתם בצל מלחמה. הסביבה הכפרית, הטיפול במשק, ההתעמרות של סבתם, לא מפריעים להם להיות סקרנים, לרצות ללמוד ובעיקר להתחשל מול צרות העולם.
הם עורכים ניסויים בהרעבה, בשתיקה, בעמידה מול כאב, ולצד אלה קוראים ספרים, לומדים שפות וממציאים רעיונות להתמודדות עם אירועי המלחמה שפוגשים אותם מקרוב ומרחוק.
מתוך הספר: "סבתא מכה אותנו לעתים קרובות, בידיה הגרומות, במטאטא או בסמרטוט רטוב. היא מורטת את אוזנינו, היא מושכת בשיערנו. גם אנשים אחרים נותנים לנו סטירות ובעיטות, אנחנו אפילו לא יודעים מדוע. המכות מכאיבות, אנחנו בוכים בגללן. הנפילות, השריטות, החתכים, העבודה, הקור והחום, גם הם גורמים סבל. אנחנו מחליטים לחשל את גופנו כדי שנוכל לשאת את הכאב בלי לבכות." עמ 22
האנחנו הוא מה שמחזיק אותם. אי אפשר לדמיין את האפשרות לשרוד את הסיטואציות שהם נקלעים אליהן בלי שיש להם אחד את השני. הם חושבים, מחליטים, פועלים – כאחד, והכוח שעולה מהחיבור בניהם גדול מסך חלקיו.
כקוראת השימוש בגוף ראשון רבים, מספק לי נחמה. אם להתוודע לצידו האפל של העולם בגיל כה קטן, אז לפחות יחד. לטקסט אין פרשנות רגשית, הם לא מדברים בניהם ולא מעבדים את החוויות באמצעות השפה, אבל המעשים שלהם מעידים על הבנה רגשית מצוינת ותאום מופלא.
רק אישה שחיה בתקופת מלחמה יכולה לכתוב עליה כך – באופן קר, שמשאיר לקורא את הפרשנות הרגשית הממוטטת. קריסטוף, הונגרית במקור, חוותה את המלחמה על בשרה, כשברחה, גלתה ומשפחה התפרקה בעקבות דיכוי המרד ההונגרי.
תרגיל ביבליותרפיה (טיפול בכתיבה ובסיפור) –
ספר.י סיפור בגוף ראשון רבים, על "אנחנו" כלשהו שחווית.
