לחברותיי הנפלאות שקראו דראפטים בשלבים שונים, ובאהבה ועדינות האירו והעירו: מיכל זלצר לביד, שטענה שהספר הוא כמו שיחה ארוכה איתי. טלי גילן, שכאשר ביקשתי ממנה ביקורת, אמרה לי, "קודם כול, וואו". רוני טילינגר, שסיכמה בכך שהסיפור מערער על הסדר הקיים, ובמעט מילים אלה חיממה את ליבי. ונועה אלדר, שיודעת לשמוח איתי כשאני בפסגות, האמינה בספר יותר ממני ואמרה לי שבכל פעם שהיא בים, היא רואה את חבורת חנוש.
כשעברתי מלהנחות סדנאות כתיבה יוצרת לתחום של כתיבה טיפולית, אחד הויתורים שלי היה ביקורת. זה קרה בעקבות מה שהבנתי שקורה בסדנאות שלי, אנשים באו לכתוב, אבל הם מצאו את עצמם בתהליכים עמוקים ובהתחלה הייתי עסוקה בטיב הטקסט וברצון לשפר אותו. אחרי שראיתי שזה פוגע, עזבתי את הפאן הזה של היצירה ונשארתי עם התהליך. חשבתי שהדבקות בנפש תוריד את רמת הכתיבה, אבל באופן מפתיע, כשהסרתי ביקורת מהקבוצות, וביקשתי לתת מרחב נינוח ומפרגן, הכתיבה רק הלכה והשתפרה. הבנתי שלפני האיכות, אני רוצה להעניק מקום בטוח ופורה ליצירה.
ובכל זאת, אם הולכים על מקצועיות יש שלב בו צריך גם לקבל ביקורת ולתקן ולשפר. אז הגעתי אליו עטופה ויודעת, שהטקסט שלי טוב, שאני יכולה להתקדם עם גב יציב, לפני הקפיצה לתהום.
